שאין בה בגובה התשלום שחייב עליה, כדי שוה פרוטה, ואז לוקים עליה. שאמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אף שהמכה את חבירו משלם לו תשלומי נזיקין, ואינו לוקה, אם הכהו לחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כיון שאין בה כדי תשלום — הרי זה לוקה ארבעים מלקות חסר אחת, שעבר על "לא תעשה" שבתורה. ומעירים: וצריך לומר לשיטה זו שלא מקשינן [אין אנו מקישים, משווים] הכאה לקללה כפי שיש הסבורים כן, אלא אף על פי שבקללה האיסור הוא דווקא כאשר המקולל הוא "עושה מעשה עמך" ולא עובר עבירה, כגון כותי, מכל מקום לגבי הכאה, גם אם היכה אדם שאינו כשר — לוקה על הכאתו.

א שנינו במשנה: "הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מעל ידי גר תושב" וכו'. ושואלים: אלמא [מכאן] יש להסיק שגר תושב גוי הוא, ולכן אין הוא גולה כשהרג ישראל. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: גר תושב גולה על ידי גר תושב, ומכאן יש להסיק שאין הוא כגוי, שהרי אם גוי הוא — הלוא אין דין גלות בגוי, ונמצאת איפוא סתירה בין תחילת המשנה לסופה! אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן בסוף המשנה מדובר בגר תושב שהרג גר תושב שהריהו גולה, כאן בתחילת המשנה מדובר בגר תושב שהרג את ישראל ינו גולה, משום שאין דינו כישראל שניתן לו להתכפר בגלות.

איכא דרמי קראי אהדדי [והיה שהשליך מקראות זה על זה, הראה סתירה ביניהם], כתיב [נאמר] בכתוב אחד "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט" (במדבר לה, טו), הרי שגר תושב גולה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "והיו לכם הערים למקלט" (במדבר לה, יב), ודיוק הכתוב הוא "לכם" — ולא לגרים תושבים, שאינם גולים! על כך אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאינם גולים — מדובר בגר תושב שהרג ישראל, כאן שגולים — מדובר בגר תושב שהרג גר תושב.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לדין זה של המשנה ממה ששנינו בברייתא: לפיכך גר (תושב) וגוי שהרגו — נהרגין, ואפילו הרגו בשוגג. ונדייק: קתני [הריהו שונה] גר דומיא [בדומה] לגוי, שהרי שנה את שניהם יחד, והשווה את דינם. ומכאן נסיק: מה גוי לא שנא דקטל בר מיניה [לא שונה אם הרג את בן מינו] כלומר, גוי כמותו, ולא שנא דקטל דלאו בר מיניה [ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו, כגון ישראל] — הרי זה נהרג בכל מקרה. אם כן אף גר, לא שנא דקטל בר מיניה ולא שנא קטל דלאו בר מיניה [לא שונה אם הרג את בן מינו ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו] הריהו נהרג עליו, ואינו גולה לעיר מקלט!

אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן במשנתנו, שיש בו דין גלות מדובר שהרגו דרך ירידה, כאן בברייתא, שאין בו דין גלות מדובר שהרגו דרך עלייה. כיצד? אם גר תושב הרג גר תושב בשגגה דרך ירידה, שישראל גלי [גולה] על כגון זה — איהו נמי סגי ליה [הוא גם כן די לו] בגלות. ואולם אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור בכגון זה מגלות — הוא נהרג.

אמר ליה [לו] רבא: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? ומה דרך ירידה שישראל גלי [גולה] על כך, איהו נמי סגי ליה [הוא גם כן די לו] בגלות, ואינו נענש יותר. אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור, וכי איהו [הוא] נהרג ונענש יותר?!

אלא אמר רבא: בברייתא בה למדנו שגר תושב נהרג (אם הרג בשגגה גר תושב אחר) ולא גולה, מדובר באומר מותר, שלא חשב שיש איסור בדבר. אבל בשוגג — גולה, כבמשנה. אמר ליה [לו] אביי: הלוא אומר מותר אנוס הוא, שכיון שלא ידע כלל — הריהו כאנוס, ומדוע ייהרג? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר לא כך, אלא אומר מותר — קרוב למזיד הוא, שהרי מכל מקום נתכוון להרוג.

ומעירים: ורבא ורב חסדא אזדו לטעמייהו [הולכים הם לשיטותיהם] בענין זה. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: גר תושב שהרג אדם כסבור שהוא הורג בהמה ונמצא שהיה זה אדם, חשב שהרג גוי ונמצא גר תושב. רבא אומר: חייב מיתה, ומדוע? לדעתו אומר מותר קרוב למזיד הוא. ואילו רב חסדא אומר: פטור, שלדעתו אומר מותר אנוס הוא.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב חסדא: נאמר באבימלך מלך גרר, שלקח אליו את שרה אשת אברהם: "ויבוא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל" (בראשית כ, ג), והרי כאשר לקח את שרה חשב שהיא פנויה, שהרי אברהם אמר לו ששרה אחותו היא, ולפיכך סבר שהדבר מותר, ובכל זאת נאמר לו שהוא חייב מיתה. מאי לאו [האם אין] הכוונה — הנך ראוי להיענש במיתה בידי אדם בבית דין? ומכאן שהאומר מותר — חייב!

ודוחים: לא, הכוונה היא שחייב מיתה בידי שמים, אבל בידי אדם אין על כך עונש. ומעירים: דיקא נמי דכתיב [מדוייק גם כן שכן הוא, שהרי נאמר] "ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי" (בראשית כ, ו), משמע שהחטא הוא כלפי שמים בלבד, ובדיני אדם לא היה חייב.

ומקשים על כך: ולטעמיך [ולשיטתך], שכך אתה מדייק מן הכתוב, מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" (בראשית, לט, ט), האם גם כן תדייק כך ותאמר שהכוונה היא רק לאלהים ולא לאדם? הלא חטא זה הוא ניאוף, ועונשו גם בדיני בני נח במיתה! אלא כוונת הדברים היא שהחטא הוא לאלהים, דינו מסור לאדם לבצע בו דין מוות, הכא נמי [כאן גם כן, באבימלך] אפשר לומר שחוטא הוא כלפי שמים ודינו מסור לאדם, ואם כן אין מכאן הוכחה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא: הרי אמר אבימלך לפני ה' "הגוי גם צדיק תהרג" (בראשית, כ, ד), ואם אבימלך אומר כן לפני ה' ואין הקדוש ברוך הוא אומר לו שרשע הוא, משמע שהודה לו, ומכאן שהאומר מותר נחשב כאנוס! ומשיבים: אינו כן, התם כדקא מהדרי עלויה [שם הוא כפי שמשיבים לו תשובה משמים] שאינו צודק בטענתו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא" (בראשית, כ, ז),