ובענין פסול עדים, מסופר: שני אנשים בשם אילעא וטוביה, שהיו עדים על שטר הלוואה, קריביה דערבא הוה [קרוביו של הערב להלוואה היו], ונשאלה שאלה לגבי כשרותם כעדים בשטר זה. סבר [סבור היה] רב פפא למימר [לומר]: גבי [אצל] לוה ומלוה רחיקי נינהו [רחוקים הם] ולכן עדותם בשטר זה כשירה. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אי לית ליה [אם אין לו] ללוה לשלם את חובו, לאו בתר ערבא אזיל [האם לא אחר הערב הולך] המלוה לגבות את חובו? אם כן, נמצא שהערב קשור בהלוואה הזו, ולכן יש לפסול את העדים הללו בשטר זה משום קירבת משפחה.

א משנה ועוד בענין עדות על אדם שחייב מיתה. מי שנגמר דינו בבית דין למיתה, וברח, וחזר ובא לפני אותו בית דין שנתחייב בו — אין סותרין את דינו לדון אותו מחדש, אלא עושים בו כפי שפסקו קודם לכן. משום כך, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו למיתה בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה יהרג על סמך עדותם זו.

ועוד כמה דינים כלליים בענין זה: סנהדרין, שבכוחה לדון דיני נפשות, נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ועוד אמרו: סנהדרין ההורגת פעם אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חובלנית. משום שחכמי הסנהדרין היו מדקדקים הרבה בעדויות, ונדיר היה שיימצא אדם נהרג על ידם. ר' אליעזר בן עזריה אומר: סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין היינו דנים באופן כזה שלא היה נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם כך היו עושים אף הן היו מרבין בכך שופכי דמים (רוצחים) בישראל, שהרי אז הכל יודעים שאין עונש מוות קיים בפועל, ולא היו נרתעים מלרצוח.

ב גמרא נאמר במשנה שמי שנגמר דינו וברח, וחזר לפני אותו בית דין — אין סותרים את דינו. ונדייק מכאן: לפני אותו בית דין הוא שאין סותרין, הא [הרי] אם בא לפני בית דין אחר — סותרין, וחוזרים ודנים בו. אולם הא תני סיפא [הרי שנה בסופה של המשנה]: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה נהרג, משמע שגם בבית דין אחר אין סותרים, אלא מסתמכים על מה שהוחלט בבית דין אחר. ואם כן, יש סתירה בין הדיוק של הרישא והסיפא!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], כאן בתחילת המשנה, שלמדנו ממנה שסותרים את דינו בבית דין אחר, מדובר כשבא לפני בית דין שבארץ ישראל לאחר שנגמר דינו בחוצה לארץ, כאן בסוף המשנה, שלמדנו ממנה שאין סותרים — כשבא לפני בית דין בחוצה לארץ לאחר שנגמר דינו בארץ ישראל.

דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יהודה בן דוסתאי אומר משום (בשם) ר' שמעון בן שטח: ברח הנידון מארץ לחוצה לארץ — אין סותרין את דינו אלא מבצעים מה שפסק בית דין שבארץ. ברח מחוצה לארץ לארץ — סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, שמא ימצא לו בית הדין זכות.

ג שנינו במשנה שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שגם בחוץ לארץ יש סנהדרין? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בדיני רוצחים "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה, כט) למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ,

אם כן, מה תלמוד לומר "בשעריך" ("שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". דברים טז, יח), שמשמע מכאן שרק בארץ ישראל (שרק בה ישנם "שעריך" — השייכים לעם ישראל) יש מצוה להקים בתי דין? יש לומר כך: בשעריך, בארץ, אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך (מחוז ומחוז) ובכל עיר ועיר, ואילו בחוצה לארץ אתה מושיב סנהדרין בכל פלך ופלך, ואולם אי (אין) אתה מושיב בכל עיר ועיר. וגם הוא מדוייק מ"בשעריך" — שבכל שער עיר שבארץ ישראל ראוי לעשות סנהדרין, ולא בחוץ לארץ.

ד שנינו במשנה: סנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת חובלנית. ור' אלעזר בן עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם כוונתו של ר' אלעזר בן עזריה לומר שסנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה (ולא אחת לשבע שנים) נקראת חבלנית, או דלמא [שמא] כוונתו לומר כי אורח ארעא [דרך העולם] היא שסנהדרין הורגת אחת לשבעים שנה, ואז אינה נקראת חבלנית? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

שנינו שם שר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם. ושואלים: היכי הוו עבדי [כיצד היו עושים] שלא ייהרג אדם, כאשר באים עדים ומעידים עליו שהרג אדם במזיד? ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: היו שואלים את העדים: האם ראיתם אם טריפה שהרג אותו איש או שלם הרג? שמא היה האיש הזה חולה מחלה אנושה קודם לכן, והיה כבר נחשב כמת. ודבר כזה, שאי אפשר לדעת אותו בבירור, ממילא פוסל כל עדות של עדי הריגה.

אמר רב אשי: גם אם תמצא לומר שבדקוהו לאחר מיתה, ושלם הוה [היה], עדיין ניתן היה לערער ולומר: דלמא [שמא] במקום בו תקע את הסייף בגוף ההרוג נקב הוה [היה] שכבר נתקע בו סייף, ואתם ראיתם אדם שעשה זאת בפעם השניה, כשהיה כבר בעצם הרוג.

ושואלים: בבועל את הערוה היכי הוו עבדי [איך היו עושים] כדי לפטור אותו? אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם], היו שואלים אותם: האם ראיתם ממש את הביאה, כמכחול הנכנס בשפופרת? ומכיון שדבר זה קשה לראות אותו, אפשר לטעון שלא היתה עדות גמורה על הביאה. ושואלים: ורבנן [וחכמים], שאינם סבורים כר' טרפון ור' עקיבא, היכי דיינו [איך היו דנים] במקרה כגון זה? הלוא השאלה בכל זאת קיימת! ומשיבים: הם סברו כדעת שמואל, שאמר שמואל: במנאפים יש לדון משיראו כמנאפים, כעושים מעשה של ביאה, גם בלא ראיה של "כמכחול בשפופרת".

א משנה אלו הן הגולין — ההורג נפש בשגגה, הוא זה שגולה. אולם בכך יש פרטים: היה מעגל במעגילה שהיו טחים את הגג בטיח, ומחליקים אותו במכשיר עגול שהיו מגלגלים על הגג, ונפלה עליו המעגילה על אדם והרגתו, או היה משלשל בחבית להורידה מן הגג ונפלה עליו על אדם והרגתו, או היה יורד בסולם ונפל עליו על האיש והרגתו — בכל אלה הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה כלפי עצמו, ונפלה המעגילה מידיו עליו על אדם אחר והרגתו, או היה דולה בחבית ומעלה אותה, ונפסק החבל ונפלה עליו על אדם והרגתו,