א משנה בהמשך להלכות הנידונות בסוף הפרק הקודם בענין לידה בשבת, ונזכר אף ענין מילה, מביאים גופי הלכות בנושא זה. ר' אליעזר אומר: אם לא הביא כלי למול בו את הילד מערב שבת — מביאו אף ביום השבת עצמו. ומביא אותו מגולה שיראו שהוא מביא סכין של מילה. ובסכנה שגזרו גזירת שמד ואסרו על היהודים למול את ילדיהם — מכסהו על פי עדים שיוכלו להעיד כי הוביל את הסכין לצורך מצוה.

ועוד אמר ר' אליעזר בענין זה: אף כורתים עצים לעשות פחמין כדי לעשות באמצעותם כלי ברזל לצורך מילה.

שיטת ר' אליעזר לא היתה מקובלת על כל החכמים וכלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, ובכלל זה הכנסת סכין המילה והבאתה. אבל מלאכה של מצוה שאי אפשר לעשותה מערב שבת כמו המילה עצמה — דוחה את השבת.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם טעמא [הטעם] של ר' אליעזר שיש לגלות את הסכין הוא משום חבובי [חיבוב] מצוה ופרסומה, או דילמא [שמא] משום מניעת חשדא [חשד]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה], אם טעם הדבר הוא זה או אחר? ומשיבים: לאתויי [לענין אפשרות הבאתו] כשהוא מכוסה על פי עדים היודעים שמביא סכין לצורך מילה. אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום חבובי [חיבוב] מצוה, הרי אם הוא מגולה — אין [כן], יש בכך משום חיבוב מצוה, ואולם אם הוא מכוסה — לא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום מניעת חשדא [חשד] — אם כן אפילו הוא מכוסה, כיון שהדבר נעשה בידיעת עדים שפיר דמי [יפה, ראוי נחשב הדבר]. ואם כן מאי [מה] המסקנה בענין זה?

איתמר [נאמר] אמר ר' לוי: לא אמרה ר' אליעזר להלכה זו אלא לחבובי [לחיבוב] מצוה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ילד הצריך להימול בשבת ולא הביאו את הסכין מערב שבת — מביאו אף בשבת כשהוא מגולה דווקא ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר' אליעזר. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [שכן שנינו בה]: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים, ומכאן נסיק דווקא בשעת הסכנה — אין [כן], מכסה, ואולם שלא בשעת הסכנה — לא, שמע מינה [למד ממנה] שהטעם משום חבובי [חיבוב] מצוה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מביאו לסכין כשהוא מגולה ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר' אליעזר, ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין את הסכין כשהוא מכוסה על פי עדים.

על עדים אלה שדובר בהם איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: העדים דקאמר [שאמר] האם הכוונה: איהו וחד [הוא, המביא, ואחד נוסף], או דילמא [שמא]: הוא המביא ותרי [ושנים] מלבדו שיעידו.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הכוונה להוא ותרי [ושנים] — שפיר [יפה] ומובן הסגנון, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הכוונה להוא וחד [ואחד], מאי [מה] אם כן פירוש "עדים" בלשון רבים, והלא יש רק עד אחד! ודוחים: אין זו ראיה, שעדיין נקראים הם "עדים" כיון שראויים הם, כלומר הוא ועוד אחד, להעיד במקום אחר.

ג ועוד שנינו במשנתנו שאמר ר' אליעזר שאף כורתים עצים לעשות פחמים לצורך המילה בשבת, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במקומו של ר' אליעזר שהיו נוהגים שם על פיו היו אף כורתין עצים בשבת כדי לעשות מהם פחמין כדי לעשות באמצעותם ברזל למול בו תינוק בשבת, ואגב כך סיפרו כי במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. שסבר ר' יוסי הגלילי שאיסור בשר בחלב אינו כולל את העוף.

ומסופר: לוי איקלע לבי [הזדמן לבית] יוסף רישבא [הצייד]. קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא [הגישו לו ראש טווס בחלב] ולא אכל. כי אתא לקמיה [כאשר בא לוי לפני] רבי אמר ליה [לו] רבי ללוי: אמאי לא תשמתינהו [מדוע לא תחרימם] לאנשים אלה האוכלים עוף בחלב שלא כדברי חכמים! אמר ליה [לו] לוי: אתריה [מקומו] של ר' יהודה בן בתירה הוה [היה], ואמינא [ואמרתי]: דילמא [שמא] דרש להו [להם] שהלכה כשיטת ר' יוסי הגלילי המתיר אכילת בשר עוף בחלב. וכיון שהתיר להם רבם אין מקום לבוא ולאסור עליהם, וודאי שאין להחרימם בשל כך.

דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ", ונאמר בהמשך הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ומסמיכות הדברים נלמד: את שאסור משום נבלה — אסור לבשל בחלב ולא רק גדי בחלב אמו. ואולם אם כך תאמר בעוף מאחר שאסור גם כן משום נבלה, יכול אף הוא יהא אסור לבשל בחלב — תלמוד לומר: "בחלב אמו", הרי יצא עוף שאין לו חלב אם ולא נכלל באיסור זה.

ד אמר ר' יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר' אליעזר בענין מילה והיו מתים בזמנן, ולא לפני זמנם, בשכר חיבוב מצוה זו. ולא עוד, אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) גזרה על ישראל על המילה (שלא ימולו), ועל אותה העיר לא גזרה.

ה כיון שדובר בענין מצות מילה וחיבובה, מביאים, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם ישראל מראשיתה בשמחה, כגון מילה, דכתיב [שנאמר]: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב), ופירשו חכמים ש"אמרה" זו היא מצות מילה שששו עליה — עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שקבלו עליהם ישראל מראשיתה בקטטה ובצער כגון עריות, דכתיב [שכן נאמר]: "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו" (במדבר יא, י), ודרשו חכמים שהיו בוכים על עסקי משפחותיו, שנאסר להם אז לשאת את קרובות המשפחה — עדיין עושין אותה בקטטה. וסימנו של דבר: דליכא [שאין] כתובה וחתונה דלא רמו [שאין משליכים, מתעוררת] בה תיגרא [קטטה] בין הצדדים. ולענייננו, שמתחילה לא קיבלו עליהם ישראל מצוות הקשורות בנישואין ברצון.

תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ר' שמעון בן אלעזר אומר שבח אחר למצות מילה: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון הימנעות מעבודה זרה ושמירת מצות מילה — עדיין היא מוחזקת בידם בכל תוקף, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין — עדיין היא מרופה בידם ואינם נזהרים בה כראוי.

וראיה לדבר שלא קיימו מצוה זו כראוי בשעת הגזירה ממה שמובא בענין תפילין. שאמר ר' ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ושאלו: מאי היא [מהו] ענין גוף נקי זה? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם.

ואגב מסבירים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] "אלישע בעל כנפים"? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו — יקרו (ינקרו) את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור (פקיד) אחד. רץ אלישע מלפניו ורץ הקסדור אחריו. כיון שהגיע הקסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה בידך? אמר לו אלישע: כנפי יונה, ובתוך כך פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו על שם נס זה "בעל כנפים".

ושואלים: מאי שנא [במה שונות] כנפי יונה דווקא שאמר ליה [לו] אלישע לקסדור, ולא אמר ליה [לו] כנפי אחד משאר עופות? ומשיבים: משום דדמיא [שדומה, משולה] כנסת ישראל ליונה, וכפי שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד). והסבר המשל: מה יונה זו רק כנפיה מגינות עליה, אף ישראל רק מצו‍ת מגינות עליהן. ובכל אופן למדנו שרק אלישע בעל כנפיים לבדו הוא שנזהר במצוות תפילין, ולא שאר כל העם.

ו אמר ר' אבא בר רב אדא שכך אמר ר' יצחק: פעם אחת היו צריכים למול תינוק בשבת ושכחו ולא הביאו איזמל למול בו מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות