לפריחה של נגע צרעת בבגדים שהיא טהורה, שאם פרח הנגע ונתמלא כל הבגד בצרעת שהוא טהור, כשם שהדין בנגעי אדם?

— נאמרה קרחת וגבחת בנגע האדם ("וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע". ויקרא יג, מב), ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים ("וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע... פחתת היא בקרחתו או בגבחתו". ויקרא יג, נה). מה להלן באדם — אם פרח הנגע בכולו טהור, אף כאן בבגדים — אם פרח בכולו טהור. וחכמים שאינם סבורים כן, אומרים שבגד זה הריהו טמא, והנוגע בו ונכנס למקדש חייב כרת.

"דברי" — אלו הערכין והחרמים והקדישות. ונבאר אף באלו מחלוקת שיש בה צד כרת. הערכין — בפלוגתא [במחלוקת] של ר' מאיר ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המעריך ילד פחות מבן חדש שלא נאמר בתורה כל ערך לו, ר' מאיר אומר: נותן דמיו, שוודאי נתכוון אותו אדם לא לערך, אלא לנדור כפי שוויו של תינוק זה. וחכמים אומרים: לא אמר כלום. ומתוך השאלה האם כסף זה יש בו קדושה, נובעים כמה הבדלים (לענייני קידושין ועוד) העשויים להביא לידי כרת.

החרמים — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהודה בן בתירה ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים אם אמר אדם על חפץ "חרם הוא" — הרי הם כהקדש, והם לצורך בדק הבית של המקדש, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח).

וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהן, כלומר, אין בהם קדושה אלא הם ניתנים לכהנים, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כא), הרי ששדה החרם נחלת הכהן הוא. אם כן מה תלמוד לומר "קדש קדשים הוא לה' "? — ללמד שהחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאף דבר שיש בו קדושה יכול להחרימו וצריך לתת את ערכו להקדש. וממחלוקת זו אם החרם הוא קודש או חול, יש הבדל לענין שימוש בו לצרכים שונים, ולענין קידושין יש כאן צד כרת.

הקדשות — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר בן יעקב ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא (כעין מזלג קטן) של הקדש צריכה בית דין של עשרה בני אדם כדי לפדותה, וחכמים סבורים שדי בשלושה. שלדעת ר' אליעזר בן יעקב אם פדו אותה רק שלושה הריהי עדיין קודש, ויש הבדל לדין מעילה ולאפשרות השימוש בצינורא.

"ריבת" — זה השקאת סוטה, ועריפת העגלה, וטהרת מצורע. השקאת סוטה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ור' יהושע. דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקנא לאשתו, כלומר, הבעל המזהיר את אשתו שלא תהא במקום סתר עם גבר מסויים, ר' אליעזר אומר: מקנא ומזהיר אותה על פי שנים (בפני שני עדים), ומשקה, כלומר, מביא אותה למקדש להשקותה מי סוטה אם נסתרה עם אותו אדם על פי עד אחד או על פי עצמו.

ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה אותה על פי שנים. ומכאן נובע הבדל לענין כתובתה אם מגיע לה כתובתה או לא (שסוטה שלא נבדקה אינה מקבלת כתובה), ולענין השימוש בממון כתובתה, ואם הוא נחשב כגזל.

עריפת עגלה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ור' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאין היו מודדין מן החלל לעיר הקרובה? ר' אליעזר אומר: מטיבורו של המת, ר' עקיבא אומר: מחוטמו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה בו חלל כרגיל, מצוארו, ולדעת כל חכם אם מדדו ממקום שאינו מתאים אין העגלה מתקדשת, והיא חולין ואפשר לקדש בה אשה, ויש גם כאן צד כרת.

לגבי טהרת מצורע — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' שמעון וחכמים, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצורע שאין לו בהן יד, או בהן רגל, או אוזן ימנית שאמרה התורה שיש לתת עליהם דם ושמן כדי לטהר את המצורע — אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן לו על מקומו, על המקום בו היו חלקים אלה בגופו, ויוצא. ר' שמעון אומר: נותן על של שמאל ויוצא. ובקביעה אם מצורע זה נטהר תלוי היתרו להכנס למקדש, ואם נכנס — אם חייב כרת משום טומאה.

"בשעריך" — זה לקט שכחה ופיאה. כיצד? לקט — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שני שבלין שלא נקצרו עם האלומה ומצאן עני בשדה — הריהן לקט, ומותר לקחתן, שלשה שיבלים — אינן לקט ויחזור בעל הבית ויקחן, אם ירצה. ובדין שכחה — שני עומרין שנשארו בשדה הם בגדר שכחה, ושייכים לעניים, שלשה עומרים ויותר — אינן שכחה, ושייכים לבעל הבית.

ועל כולן בית שמאי אומרים: שלש לעני וארבע לבעל הבית. ולפי זה אם לקח העני שבולת שלישית או עומר שלישי הריהו לדעת בית הלל גזלן, ואינו יכול לקדש בו את האשה.

פיאה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' ישמעאל ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות פיאה האמורה בתורה לתת את פאת שדהו לעניים היא להפריש את הפיאה מן הקמה. ואם לא הפריש מן הקמה — יפריש שיעור פאה (אחד משישים בערך) מן העומרין. לא הפריש מן העומרין — יפריש מן הכרי עד שלא מירחו (שלא סידרו בערימה חלקה וישרה כראוי). ואם מירחו — נתחייבה כבר תבואה זו במעשר, ואז מעשר כראוי ונותן לו לעני כדי שיעור פיאה.

משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה כשיעור פיאה, וחכמים אומרים שלאחר טחינה שוב אין חיוב פיאה בקמח. וכשלקח העני מן העיסה מחלוקת אם נחשבת היא כרכושו הראוי לקדש בו, או לא.

א שנינו במשנה שהיו בירושלים שלשה בתי דינין, וכיצד היה עושה בית הדין שבפניו בא הזקן הממרא. אמר רב כהנא: אם הוא הזקן הממרא אומר מפי השמועה, כלומר, כך שמעתי ולמדתי מפי רבותי, והן בית הדין אומרין מפי השמועה, שכך קיבלו הם מפי רבותיהם — אינו נהרג, שיש לו על מה לסמוך.

הוא אומר: "כך הוא בעיני", שאין לו מסורת, אבל כך נראה בעיניו, והן אומרין: "כך הוא בעינינו" — אינו נהרג. וכל שכן אם הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין: "כך הוא בעינינו" — ודאי אינו נהרג. עד שיאמר הוא: "כך הוא בעיני", והן אומרים: מפי השמועה קיבלנו היפך דבריך. שאם הוא בא ורוצה על ידי סברתו לחלוק על מסורת הקבלה הריהו נידון למיתה. תדע, ראיה לדבר, שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל אף שחלק על כל חכמי דורו, וזאת משום שאמר מפי השמועה.

ור' אלעזר אומר: אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין "כך הוא בעינינו" — נהרג, וטעם הדבר הוא — כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ותיפסק הלכה אחת לכל העם. ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? — מפני שלא הורה הלכה למעשה, ורק טען לאמיתות שיטתו, ודבר זה מותר תמיד.

תנן [שנינו במשנתנו] שאומר הזקן הממרא: כך דרשתי וכך דרשו רוב חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי". מאי לאו [האם לא] כולל הדבר שהוא אומר מפי השמועה, והם אומרין "כך הוא בעינינו"! ודוחים: לא, יש לפרש כך: שהוא אומר "כך הוא בעיני", והם אומרים מפי השמועה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר ר' יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא שהיה מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו, שלאחר שקינא לאשתו שלא תסתר חזר ואמר שהוא מוחל לה — קינויו מחול, ואם נסתרה אינו צריך להשקותה.