א שנינו במשנה: אבל לא מטלטלים בשבת את הטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בטבל טבול (האסור משום טבל) רק מדרבנן [מדברי סופרים], וכגון שזרעו את הצמח בעציץ שאינו נקוב שאין דינו כקרקע.

ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שהקדימו למעשר הראשון בכרי, שנטל ממנו בעליו מעשר ואולם עדיין לא נטלה ממנו תרומה גדולה. ומהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] קודם רב פפא לאביי שבאופן כזה ייפטר בכלל מלהפריש תרומה גדולה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו שהוא כמו שתירץ לו] אביי שיש ריבוי נוסף לחייב אף באופן זה.

ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את מעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנפדו המעשר שני או ההקדש, ואולם לא נפדו כהלכתן. ומפרטים: מעשר — כגון שפדאו על גבי (אגב, על) אסימון (מטבע ללא צורה), דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יד, כה), ומהלשון "וצרת הכסף" דרשו חכמים שצריך הכסף לפדיון המעשר להיות דבר שיש בו צורה, אבל מטבעות ללא צורה — פסולים. והקדש שלא פדאו כראוי — שחיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] "ונתן הכסף וקם לו", אבל אם לא נתן בפדיון ההקדש כסף אלא קרקע — אין זה מועיל לפדות את ההקדש.

ב ועוד שנינו במשנה שלא מטלטלים בשבת את הלוף. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מטלטלין בשבת את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (בנות היענה).

אמר ליה [לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל: אלא מעתה אף חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין! ומשיבים, רבן שמעון בן גמליאל היה מתרץ: נעמיות — שכיחי [מצויות], ואילו פילין — לא שכיחי [אינם מצויים].

אמר אמימר: ומה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל טלטול שברי זכוכית הוא דווקא באופן דאית ליה [שיש לו] נעמיות. אמר רב אשי לאמימר: אלא מה דקאמר ליה [שאמר לו] ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל שחבילי זמורות גם כן יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין, ומה חידש בכך, והלא אי אית ליה [אם יש לו] פילין — אמאי [מדוע] לא יתן להם את מזונם? אלא ודאי עליך לפרש שדיבר בראוי למאכל פילים ואין לו פילים, הכי נמי [כך גם כן] בשברי זכוכית מדובר בראוי ואין לו נעמיות.

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] כי כל ישראל בני מלכים הם, ואין לומר על אדם מישראל שאין ראוי לו דבר של הידור יתר.

רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שהותר הלוף בטלטול משום שהוא מאכל עורבים, וכאילו לכל אדם מישראל יש עורבים ברשותו.

ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין בשבת על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול אפילו שלא על גבי מכה. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם וכולם יכולים לסוך בשמן זה בשבת.

ר' ישמעאל ור' עקיבא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו באדם אלף מנה, ולבוש איצטלא (מעיל) בת (ששווה) מאה מנה — מפשיטין אותו את האיצטלא הזאת ומוכרים אותה, ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו לפי עושרו. ותנא [ושנינו] משום (בשם) ר' ישמעאל, ותנא [וכן שנינו] משום ר' עקיבא: כל ישראל ראויין לאותה איצטלא ואין לומר שאינה ראויה לאדם זה. ונוהגים בה כבשאר מלבוש החיוני לאדם, וכלל בידינו שאין מוכרים מלבושים חיוניים על מנת לשלם חוב.

ג שנינו במשנה שחבילי קש וחבילי עצים אם התקינם למאכל בהמה — מטלטלים אותם, ואם לא התקינם לכך — אין מטלטלים אותם. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה — מטלטלין אותן בשבת, ואם לאו [לא] התקינם — אין מטלטלין אותן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חבילין הניטלין ביד אחד — מותר לטלטלן שאין זו טירחה יתירה, ואם אינם מיטלטלים אלא בשתי ידים — אסור לטלטלן.

הכניס חבילי סיאה אזוב וקורנית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הכניסן לעצים (לצורך הסקה) — אין מסתפק (משתמש) מהן בשבת לאכילה, ואם הכניסם למאכל בהמה — מסתפק אף הוא מהן בשבת.

וקוטם (קוטף) ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ומוציא את הגרעינים בידו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו בדרך שינוי ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן הדין באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. ושאלו חכמים: מאי [מהי] אמיתא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית "ניניא". ומהי סיאה? אמר רב יהודה: הוא הצמח הקרוי "צתרי". אזוב — הקרוי בארמית "אברתא". קורנית — "קורניתא" שמה בארמית.

ומקשים: והא ההוא [והרי אותו אדם] שבא למכור ואמר להו [להם] לשומעים: מאן בעי קורניתא [מי רוצה קורנית]? ואישתכח [ונמצא] שהוא מוכר חשי, והרי שקורניתא איננה קורנית! אלא יש לפרש: סיאה היא צתרי, אזוב הוא אברתא, וקורניתא הוא חשי.

ד איתמר [נאמר] בשם חכמים: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת שכן ראוי הוא לאכילה. בשר תפל שלא נמלח עדיין, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, ורב חסדא אמר: אסור לטלטלו.

ושואלים: ורב הונא האם אמר כי מותר לטלטלו? והא [והרי] רב הונא תלמיד של רב הוה [היה], ורב הלא כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, מקבל] ר' יהודה את דין מוקצה, וכשיטה זו תהא אם כן אף דעתו של רב, ואיך אומר רב הונא תלמידו שמותר לטלטלו?!

ומשיבים: במוקצה לאכילה, כלומר, לענין הקצאת דבר מאכל מן הדעת, סבר לה [סבור הוא] רב כשיטת ר' יהודה, שאסור באכילה ואילו במוקצה לענין האיסור לטלטל סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון שאינו סובר את דין מוקצה ומתיר בטלטול.

שנינו שרב חסדא אמר בענין בשר תפל שאסור לטלטלו בשבת. ושואלים: והא [והרי] רב יצחק בר אמי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא [וראה בשר ברווז אחד שהיו מטלטלים אותו משמש לצל] שלא יתקלקל, ואמר רב חסדא לבני ביתו: חסרון כיס קא חזינן הכא [רואה אני כאן], כלומר, עליכם לדאוג שלא ימצא זמן מרובה בשמש שלא ייפסד. נמצא שמותר לדעתו לטלטל בשר שאינו ראוי לאכילה! ומשיבים: שאני בר אווזא, דחזי לאומצא [שונה ברווז, הראוי להיאכל בשר חי, כמות שהוא ללא בישול].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג מליח — מותר לטלטלו בשבת, דג תפל — אסור לטלטלו. בשר, בין שהוא תפל ובין שהוא מליח — מותר לטלטלו, וסתמא [סתם ברייתא זו] כשיטת ר' שמעון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מטלטלין בשבת את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים.