וכל לישני דבי דינא [וכל הלשונות במעשה בבית דין] וחתמו עליו שנים בלבד, אבל לא הוה כתב בה [היה כתוב בו] כראוי "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה ישבנו ואחד מאתנו איננו], כגון שמת או נסתלק מטעם אחר. והיה איפוא מקום לחשוב שמא שנים בלבד, שהוזמנו בתורת עדים, כתבו את ההודאה שלא כדין.

סבר רבינא למימר [לומר] היינו [זהו] אותו דבר שאמר ריש לקיש שאין עדים חותמים על שטר אלא אם כן נעשה כדינו, אמר ליה [לו] רב נתן בר אמי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבא: בכל מקרה כי האי גוונא [כעין זה] חיישינן [חוששים אנו] לבית דין טועין שסברו ששנים כשרים לדון.

אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב בה "בי דינא" תו לא צריך [אם היה כתוב בו "אנו חברי בית הדין ישבנו", שוב אינו צריך] שיהיה כתוב שאחד מהם איננו, שבית הדין מן הסתם של שלושה הוא.

ושואלים: ודילמא [ושמא] בית דין זה חצוף הוא, ועל סמך דברי שמואל, שאמר שמואל: שנים שדנו — דיניהם דין, אלא שנקראו "בית דין חצוף". ומסבירים: כגון דכתב ביה "בי דינא דרבנא אשי" [שהיה כתוב בו "בית דין של רבינו אשי"], שאינם סתם הדיוטות העשויים לנהוג שלא כהלכה.

ומקשים: ודילמא רבנן דבי [ושמא חכמים שבבית] רב אשי כשמואל סבירא להו [סבורים הם] ועשו בית דין בשנים! ומשיבים: דכתיב [שכתוב] בו "ואמרנא ליה לרבנא אשי ואמר לן רבנא אשי" ["ואמרנו לו לרבנו אשי ואמר לנו רבינו אשי"], שרב אשי ודאי לא היה משתתף בבית דין שאינו ראוי.

א בהמשך לבעיה מה היא הודאה של אמת ומתי אין מקבלים הודאה ועדות, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אמר להן אדם אחד לבנים: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה (כעין קופסה) תיבה או במגדל (ארון), ואמר: "מעות אלה של פלוני הן", או שאמר "מעות אלה של מעשר שני הן", ואכן נמצאו המעות במקום שאמר. אם סיפר העד בתיבה שידה ומגדל שהיו בבית — לא אמר כלום ואין מקבלים עדותו בדבר ייעוד המעות, שמאחר שאין הוא יכול לקחת לעצמו את הכסף אם ירצה, אין עדותו של עד אחד מחייבת את הבנים. אבל אם אמר על דבר שבשדה — דבריו קיימין.

כללו של דבר: כל שבידו של העד ליטלן (את המעות) — דבריו קיימין, שהרי אם רצה לשקר ולרמות יכול היה לקחת את הכסף בעצמו, ואם אין בידו ליטלן — לא אמר כלום.

וכיוצא בזה הרי שראו הבנים עצמם את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר: "מעות אלה של פלוני הן, או שאמר "מעות אלה של מעשר שני הן", אם כמוסר, שאומר דברים אלה בסגנון ובאופן שאדם מוסר לבניו דבר להודיעם — דבריו קיימין, אם כמערים, שנראה להם שהוא רוצה להערים כדי שלא יקחו את הממון ואומר להם שהממון אינו שלו — לא אמר כלום, ואינם צריכים לחשוש להשתמש בכסף.

ועוד, הרי שהיה אדם מצטער על מעות שהניח לו אביו בירושה ולא מצאן ובא בעל החלום (ראה בחלומו) ואמר לו: סכום של כך וכך הן המעות, במקום פלוני הן, אולם מעות אלה של מעשר שני הן, ומצא סכום זה במקום שחלם עליו — זה היה מעשה שבא לפני חכמים, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ואין לסמוך על החלום ולומר שהממון אינו שייך לבן, לפי שחלום אינו מעלה ואינו מוריד בענייינים הנוגעים הלכה למעשה, ואין ללמוד ממנו.

ב במשנה שנינו שאם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב — יוצא זכאי. ושואלים: כאשר כותבים בשטר, מיכתב היכי כתבי [כיצד כותבים] כשיש מחלוקת בין הדיינים?

ר' יוחנן אמר: כותבים "זכאי" ואין מפרטים שנחלקו בכך. ריש לקיש אמר: מפרטים "פלוני ופלוני מזכין, ופלוני ופלוני מחייבין", שבמקרה כזה צריך להודיע. ר' אלעזר אמר: אין מפרטים שמות אבל משנים את הנוסח וכותבים: "מדבריהן נזדכה פלוני" ומשמע מכאן שלא כל הדיינים הסכימו לזכותו, אלא הסכמת הרוב היא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל הלכה למעשה ביניהם] חוץ מדרך הכתיבה לבדה? ומשיבים: איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא בהדייהו [יש ביניהם הבדל הלכה למעשה לענין שישלם הוא שחלק על חבריו את חלקו יחד אתם] אם מתברר שטעו בדין. דלמאן דאמר [של שיטת מי שאומר] שכותבים סתם "זכאי" — הרי גם הוא משלם. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שכותבים "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" — לא משלם.

ותוהים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שכותבים בשטר "זכאי" מדוע משלם?! לימא להו [שיאמר להם]: אי לדידי צייתיתון אתון נמי [אם לי הייתם שומעים, אתם גם כן] לא שלמיתון [הייתם משלמים], ואם כן משום מה חייב אני לשלם על טעות שלכם?

אלא הוא בוודאי אינו משלם, ואיכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה [יש ביניהם הבדל למעשה לענין שישלמו הם את חלקו שלו] כאשר טעו. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכותבים סתם "זכאי" — משלמי [משלמים] הם הכל, שהרי לא פירשו שהיתה מחלוקת בדבר. למאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שכותבים "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" — הם לא משלמי [משלמים] את חלקו של האחר, וגם הוא לא ישלם.

ומקשים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שיכתוב "זכאי" מדוע משלמי [משלמים הם הכל]? ולימרו ליה [ושיאמרו לו]: אי לאו את בהדן [אילו לא היית אתה איתנו] לא הוה סליק דינא מידי [היה עולה הדין כלל], שאין דנים בשנים אלא ודאי שותף אתה איתנו באחריות. ואם כן אין לפטרו מכל וכל בטענה זו.

אלא עלינו לחזור בנו מן ההסברים הקודמים ולומר רק כי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] רק לגבי עצם הכתיבה, אם יש לחשוש משום איסור של "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז). ר' יוחנן אמר: כותבין "זכאי" משום "לא תלך רכיל" מפני חשש רכילות, ו

ריש לקיש אמר כותבים "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" משום דמיחזי כשיקרא [שנראה כשקר] אם לא יפרטו, שהרי לא כולם אמרו זכאי.

ור' אלעזר אית ליה דמר, ואית ליה דמר [יש לו, מקבל את טענתו של חכם זה, ויש לו, מקבל גם את טענתו של חכם זה]. הלכך כתבי הכי [לכן כותבים כך]: "מדבריהם נזדכה פלוני" ואין מפרטים, אבל מתוך שינוי הנוסח יודעים שלא כולם הסכימו לכך, ואין הולכים רכיל ואף אין אומרים דבר הנראה כשקר.

ג שנינו במשנה כי כאשר גמרו הדיינים את הדבר היו מכניסין אותם לבית הדין. ושואלים: למאן [את מי] מכניסים? אילימא [אם תאמר] את בעלי הדינין, והלא התם קיימי [שם הם עומדים] כל הזמן, ולא יצאו כלל! אלא מכניסים את העדים.

ואם כן כמאן [כשיטת מי] שיטת משנתנו? — שלא כשיטת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לעולם אין עדותן של עדים מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד אותו פרט עצמו. ר' יהושע בן קרחה אומר: אפילו ראו בזה אחר זה מעידים.

ועוד: אין עדותן של עדים מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. ואילו ר' נתן אומר: לאו דווקא, אלא שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו. ואילו ממשנתנו משמע שיש לגמור את הדין כששני העדים מצויים יחד דווקא!

ודוחים: לא, אין הכרח לפרש כך, ולעולם תפרש שמכניסין את בעלי הדינין, ודבר זה כשיטת ר' נחמיה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים: בשעה שהיו דנים, היו מכניסין את בעלי הדינין ושומעין את דבריהן וטענותיהן, ומכניסין את העדים ושומעין את דבריהם בפני בעלי הדינים, ואחר כך מוציאין אותן כולם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר. לכש גמרו את הדבר מכניסין אותן, את בעלי הדין לשמוע את גזר דינם.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: גמרו את הדבר מכניסין את העדים! ומשיבים: הברייתא ההיא ודאי שהיא שלא כדעת ר' נתן.

ד ודנים גופא [לגופה של אותה הלכה] שהבאנו קודם. שנינו בה: לעולם אין עדותן של עדים מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר: אפילו ראו בזה אחר זה. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שנחלקו בפירוש הכתוב, ואם תרצה אמור שנחלקו בסברה]. כיצד?

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שסברה היא], שכן על המנה של חוב דקא מסהיד האי [שמעיד זה] לא קא מסהיד האי [מעיד זה], ועל מנה דקא מסהיד האי [שמעיד זה] לא קמסהיד האי [מעיד זה], ויש כאן עד אחד לכל מאורע ומאורע, ואין די בעדות עד אחד. ואידך [והאחר], ר' יהושע בן קרחה, סבור: על מנה בעלמא תרוייהו קמסהדי [סתם שניהם מעידים], וכיון ששניהם מעידים על מנה, מכל מקום מנה אחד חייב לו.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור הדבר תלוי בפירוש הכתוב], דכתיב [שנאמר]: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו

"(ויקרא ה, א), ותניא [ושנינו בברייתא] על הנאמר "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), ממשמע שנאמר "לא יקום עד" בלשון יחיד איני יודע שהוא אחד? ומה אם כן תלמוד לומר בכל זאת "עד אחד" —

זה בנה אב, כלומר, בסיס לכלל גדול: כל מקום שנאמר בתורה "עד" — הרי כאן שנים, שהם עדות שלמה, עד שיפרט לך הכתוב במפורש "עד אחד".

ואפקיה רחמנא [והוציאה, ביטאה אותו] התורה בלשון חד [אחד], כלומר, "עד" ולא "עדים", למימר [לומר לנו] רמז בכך: עד דחזו תרוייהו כחד [שיראו שניהם כאחד] כאיש אחד. ואידך [והאחר] ר' יהושע בן קרחה סומך על מה שנאמר "והוא עד או ראה או ידע", שלשונות ריבוי אלה באים לרבות מכל מקום, שהמעיד על מה שראה וידע הרי זו עדות.

עוד שנינו שם שאין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו, שאפשר לשמוע את עדותם גם שלא בבת אחת. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ומסבירים, איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שבסברה נחלקו, ואם תרצה אמור בפירוש מקרא].

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור]: עד אחד, הראשון, כי אתי [כאשר בא] להעיד — לחייב שבועה את הנתבע אתי [הוא בא] שסבור שהוא עד יחיד, ועד יחיד מחייב שהנתבע ישבע שאינו אשם, לממונא לא אתי [להוציא ממון ממש לא בא] שלא נתכוון להצטרף לעדות גמורה, ולכן אין לראות עדותם כיחידה אחת אלא כשמעידים שניהם כאחד.

ואידך [והאחר] ר' נתן אומר: אטו כי אתו בהדי הדדי, בחד פומא קא מסהדי [וכי כאשר הם באים יחד, בפה אחד הם מעידים], והלא גם אז מעידים הם זה אחר זה. אלא מצרפינן להו [מצרפים אותם] לעדות אחת, הכא נמי ליצרפינהו [כאן גם כן שיש הפרש זמן גדול יותר שיצרפנו אותם] אף שאינם מעידים כאחת.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור שנחלקו בכתוב] שנאמר "אם לוא יגיד ונשא עו‍נו"