אמר ליה [לו] ר' אבא בר כהנא: כאותן של בית אביך שהיו גדולים (תוספות).

ובדומה לזה מסופר שאמר ר' אבא בר כהנא שכך אמר ר' חנינא: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבא בר כהנא: קרונות אלה שאמרת האם מדובר בניטלין ומיטלטלים על ידי אדם אחד או בשני בני אדם? אמר ליה [לו]: כאותן של בית אביך.

ואמר ר' אבא בר כהנא: התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרונות של גוי המביאים יין, ואפילו לא היו כדי היין חתומים אלא בחותם אחד בלבד, ולא חשש שמא פתח הגוי את הכד וניסך ממנו יין או נגע בו, ואסרו בשתיה. והוסיף ר' אבא בר כהנא: ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] משום דסבר לה [שסבור] ר' חנינא כשיטת ר' אליעזר המתיר יין שהיה בידי גוי בחותם אחד, אי [אם] משום אימתא דבי נשיאה [אימת בית הנשיא], שוודאי לא יעז הגוי לפתוח חבית יין שנועדה בשביל בית הנשיא, ואין זה היתר כללי.

א משנה גוי שהדליק את הנר בשבת לצורך עצמו — משתמש לאורו זה גם הישראל. ואם הדליקו הגוי בשביל ישראל — אסור מדברי חכמים. וכן אם מילא הגוי בשבת מבור שהיה ברשות הרבים מים כדי להשקות את בהמתו שלו — משקה אחריו ישראל מאותם מים, ואם מילא מלכתחילה בשביל ישראל — אסור לישראל להשקות לבהמתו מאותם מים. וכן אם עשה גוי בשבת כבש כדי לירד בו מן הספינה — יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל עשאו — אסור. ומסופר מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש בשבת כדי לירד בו מן הספינה, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.

ב גמרא ומעירים בגמרא: וצריכא [וצריך] לחזור וללמדנו אותה הלכה בכל המקרים, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] הלכה זו בנר בלבד, הייתי אומר שהדין כך משום שנר לאחד נר למאה, שאין צורך להרבות בנרות לצורך הרבים, ודי בנר אחד להרבה אנשים ולכן מותר להשתמש בנר שהדליק גוי, אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי [יש מקום לגזור שמא יבוא להרבות] בשביל ישראל אף שלא אמר במפורש שנתכוון לעשות עבורו. ושואלים: והיתר ההליכה בכבש למה לי? ומשיבים: את המעשה של רבן גמליאל וזקנים קא משמע לן [השמיע לנו] ללמדנו שכך נהגו למעשה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי שליקט עשבים בשבת בשביל עצמו — מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל ליקטם — אסור. מילא מים להשקות את בהמתו — משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל מילא — אסור. במה דברים אמורים שאם עשה כן לצורך עצמו מותר לישראל — כשאין הגוי מכירו, אבל כאשר הגוי מכירו — אסור, שבודאי נתכוון גם לתועלת חבירו הישראל.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב הונא שכך אמר ר' חנינא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אף שהם מחוברים לקרקע, ואינו חושש שמא יבוא לסייע לבהמה ולתלוש. אבל לא מעמידה על גבי מוקצה בשבת, שיש לחשוש שמא יטול בידו מן המוקצה. ואולם הלא העשבים שתלש הגוי לעצמו אף הם מוקצה, ומדוע מותר להאכילם לבהמתו. ומתרצים: אכן לא הותר להעמיד את בהמתו ממש על העשבים שתלש הגוי, אלא רק באופן דקאים [שעומד] לה באפה [בפניה], ואזלא [והולכת] היא מעצמה ואכלה [ואוכלת].

ג שנינו מקודם שאמר מר [החכם]: במה דברים אמורים שהותר לישראל להשתמש במה שעשה הגוי לצורך עצמו בשבת — כשאין הגוי מכירו לאותו ישראל, אבל כאשר מכירו — אסור. ומקשים: הא [והרי] אותו מעשה של רבן גמליאל בספינה מכירו הוה [היה], שהרי נסע עמו בספינה! אמר אביי: שלא בפניו הוה [היה מעשה], וכיון שלא ראה אותו ודאי נתכוין הגוי רק לצורך עצמו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר, תפרש] שהיה זה בפניו, ואולם אין להקפיד בכך, כיון שנר לאחד נר למאה, וכן כבש, כיון שעשאו לצורך עצמו אינו צריך להוסיף בו מאומה כשזה גם לצורך אחרים.

מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו בתוספתא, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ושלא בפנינו עשאו — נרד בו. נמצא שהנימוק הוא שלא היה בפניהם, ושלא כדברי רבא! ודוחים: אימא [אמור, תקן] כך, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ועשאו נרד בו.

תא שמע [בוא ושמע] ברייתא אחרת שמתוכה ניתן להכריע במחלוקת אביי ורבא. ששנינו: עיר שישראל וגוים דרין בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים בעיר — מותר לרחוץ בה במרחץ מיד לאחר צאת השבת, שהרי הוסק המרחץ בשבת לצורך הגויים. אם רוב ישראל בעיר — ימתין במוצאי שבת בכדי זמן שיחמו חמין, כדי שלא יימצא מרוויח ממלאכת שבת. נמצא שאפילו שלא בפניו יש לחוש שעושה לטובת ישראל! ודוחים: התם, כי מחממי [שם בברייתא, כאשר מחממים] — אדעתא דרובא מחממי [על דעת רוב בני העיר מחממים], ולפי הרוב קובע בעל המרחץ את זמני החימום.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת ממה ששנינו בברייתא: נר הדלוק במסיבה שיושבים בה כמה אנשים, אם רוב גוים במסיבה זו — מותר גם לישראל להשתמש לאורה, ואם רוב ישראל — אסור, שודאי הדליקו את הנר בשבילם. מחצה על מחצה — אסור. והרי מאחר שהם יושבים במסיבה אחת ודאי מכיר הגוי את הישראל, ומדוע אם כן כשהגויים הם הרוב מותר לישראל להשתמש באור הנר? ודוחים: התם נמי, כי מדלקי [שם גם כן, כאשר מדליקים] —