במזומנין לה (באלה שהזמינם) הנשיא מתחילה לצורך זה. מעשה ברבן גמליאל שאמר לחכמים: השכימו לי שבעה לעלייה כדי לעשות בית דין לעיבור השנה, השכים ומצא בה שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות — ירד!

עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי להשתתף בין הדיינים, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי ובאתי רק כצופה לראות כיצד נעשה הדבר, אמר לו רבן גמליאל: שב בני, שב. באמת ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, ואין לי כל טענה כלפי השתתפותך בבית הדין, שוודאי ראוי אתה להיות בו, אלא בכל זאת הרי אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה ולא באחרים. ומעירים: ואותו אדם שעלה שלא ברשות לא שמואל הקטן הוה [היה], אלא איניש אחרינא [אדם אחר] היה, ומחמת כיסופא [בושה] של אותו אדם הוא דעבד [שעשה] שמואל הקטן מה שעשה, כדי שלא יבוייש אותו אדם ברבים.

א אגב מעשה זה בשמואל הקטן מספרים שאירע דבר מעין זה אצל רבי. כי הא דיתיב [כמו מעשה זה שהיה יושב] רבי וקא דריש [והיה דורש], והריח ריח שום, וכיון שהיה איסטניס לא יכול היה לסבול זאת, אמר: מי שאכל שום — יצא. עמד ר' חייא ויצא, עמדו כולן מפני כבודו של ר' חייא ויצאו. בשחר (למחרת בבוקר) מצאו ר' שמעון ברבי לר' חייא, ואמר ליה [לו]: אתה הוא שציערת לאבא כשבאת לאחר אכילת שום לבית המדרש? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל! ודאי שלא אני עשיתי זאת, אלא קיבל על עצמו אשמתו של אחר כדי שלא יבוייש אותו אדם.

ושואלים: ור' חייא מהיכא גמיר לה [מהיכן למד אותה דרך] שראוי לחסיד שבישראל לקבל על עצמו אשמתו של אחר כדי שלא לביישו? ומשיבים: מר' מאיר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר' מאיר. אמרה לו: רבי, אחד מכם, מבני בית מדרשך, קדשני בביאה, כלומר, בא עלי ואמר שהוא עושה זאת לשם נישואין, ואיני יודעת מי היה, ורצונה שישאנה או שיפטרנה בגט. עמד ר' מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, שאמר שאף הוא בכלל בני בית המדרש. משראו זאת שאר התלמידים, עמדו כולם וכתבו כולם גט ונתנו לה, וממילא אותו תלמיד שעשה המעשה גם נתן לה גיטה, והריהי איפוא מותרת להינשא.

ושואלים: ור' מאיר מהיכא גמיר לה [מהיכן למד דבר זה] לעשותו? ומשיבים: משמואל הקטן, שכבר הזכרנו אותו. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה [מהיכן למד דבר זה]? ומשיבים: משכניה בן יחיאל, דכתיב [שנאמר]: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת" (עזרא י, ב), ואילו ברשימת האנשים שנשאו נשים נכריות (עזרא י, יח–מד) אין מופיע שמו של שכניה בן יחיאל, משמע שהתוודה על עוונותיהם של אחרים.

ושואלים: ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה [מהיכן למד דבר זה]? ומשיבים: מיהושע, דכתיב [שנאמר] "ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך, חטא ישראל... וגם לקחו מן החרם" (יהושע ז, י–יא), אמר לפניו: רבונו של עולם, מי זה שחטא? אמר לו: וכי דילטור [מלשין] אני לך? הטל גורלות כדי לדעת מיהו זה שחטא. הרי שאף הקדוש ברוך הוא אינו רוצה לפרסם ולגלות מי הוא החוטא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ששכניה בן יחיאל למד דרך זו ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי" (שמות טז, כח), שנאמר לכל קהל ישראל, אף כי החוטאים היו רק אנשים בודדים בקהל.

ב כיון שהוזכר המעשה בשמואל הקטן ומנהג החסידות שלו, מביאים דברים שיש בהם הארה נוספת על אישיותו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש של נבואה ממש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול, שמזמן לזמן היו שומעים קול מאחוריהם כעין הד, ובו היו כדברי נבואה. מספרים: פעם אחת היו מסובין חכמים בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים שאמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך, שאין הדורות הללו ראויים לגילוי של נבואה. נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן שסברו שבודאי הוא שנתכוונה לו בת הקול, וכשמת אמרו עליו בהספד בנוסח זה: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא!

שוב פעם אחת לאחר זמן היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים שאמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל. אף הוא אמר בשעת מיתתו דברי נבואה והוכיח שאף שפסקה נבואה, מכל מקום רוח הקודש היתה בו. וכך אמר: שמעון וישמעאל (רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, ור' ישמעאל הכהן הגדול) עתידים למות בחרבא [חרב], וחברוהי [וחבריהם] לקטלא [למיתה] במיתות אחרות, ושאר עמא לביזא [העם לבז], ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא [וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם], וכן היה.

וגם על יהודה בן בבא בקשו לומר כן בנוסח "הי חסיד הי עניו", אלא שנטרפה שעה ולא יכלו לעשות זאת לפי שאין מספידין על הרוגי מלכות. שהוא נהרג בידי המלכות, כאשר יבואר.

ג ושוב חוזרים אנו לענין העיבור, תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא שבו תלוי העיבור. ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות לנושא מסויים אצל הגמון אחד שבסוריא, ושהה לבוא לאחר הזמן שאפשר לעבר בו, ולא אמר להם מה רצונו. ועיברו את השנה על תנאי, על מנת שירצה רבן גמליאל. וכשבא רבן גמליאל ואמר "רוצה אני" — נמצאת שנה מעוברת למפרע.

עוד בענין עיבור תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה לעיבור מפני הדרכים שנתקלקלו בגשם ואין להגיע לירושלים, ומפני הגשרים שנתקלקלו, ומפני תנורי פסחים שנתקלקלו במי הגשמים ואינם ראויים לצלות בהם, ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ללכת להקריב את קרבן הפסח, ובגלל קשיי התנועה התעכבו בדרכם ועדיין לא הגיעו, ולא יוכלו לבוא בזמן להקרבת הקרבן. אבל לא מעברין מפני השלג שאינו מפריע עד כדי כך, ולא מפני הצינה, ולא מפני גליות ישראל שלא עקרו ממקומן, אף שיתכן שלא יספיקו להגיע כשיצאו לדרך.

ד ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים שנולדו באיחור ולא גדלו עדיין, ולא מפני הגוזלות של יונים שלא פירחו (הצמיחו כנפים), ולא יהיו גוזלות מספיקים בשביל הבאים להקריב קרבן עוף, אבל עושין אותן סעד לשנה, שאם יש צורך לעבר את השנה מפני טעמים אחרים, מוסיפים גם את הטעם שהגדיים והגוזלות הם קטנים מדי. ושואלים: כיצד, מהו הנוסח לזה? ר' ינאי אומר משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל, כך היה נוסח אגרתו של רבן שמעון בן גמליאל: מהודעין אנחנא לכון [מודיעים אנו לכם] דגוזלייא רכיכין ואימריא דערקין ד[שהגוזלים רכים והטלאים דקים], וזימנא דאביבא [וזמן האביב] לא מטא [הגיע], ושפרת מילתא באנפאי, ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין [ויפה, נראה, הדבר בעיני, והוספתי על שנה זו שלושים יום].

מיתיבי [מקשים]: וכי רבן שמעון בן גמליאל סבור שחודש העיבור הוא בן שלושים יום? והלא נחלקו: כמה ימים נוספים בעיבור השנה? אמרו חכמים: שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש סתם שהוא עשרים ותשעה ימים! ובאגרתו אומר שהוסיף שלושים יום! אמר רב פפא: מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל "חודש", לא היתה כוונתו חודש דווקא, אלא אם רצו — עושים חדש, אם רצו — עושים שלשים יום.

על נוסח אגרתו של רבן שמעון בן גמליאל מעירים: תא חזי מאי איכא [בוא וראה מה הבדל יש] בין