דברים של תורה שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך, על כן "קצין תהיה לנו ". ומה שנאמר: "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), אין "ישא" אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, יז). "לא אהיה חבש" — כוונתו: לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ואין אני רגיל בכך, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ואם כן היו אנשי אמנה שהודו שלא למדו תורה, אפילו בשעת חורבנה של ירושלים. ודוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהיה זה מחמת נאמנות? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרו ליה: אימא לן [שמא שונה שם, שכן אם יאמר להם למדתי, יאמרו לו: אמור לנו], וכיון שאינו יודע, בעל כורחו עליו להודות שלא למד! ודוחים: אין זו קושיה, שכן הוה ליה למימר [היה לו לומר] לפחות כי גמר [למד] ושכח. ושואלים: אם כן הרי מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" — משמעו: כלל, שמעולם לא למד, והוא מודה על האמת, ולא ששכח! ומשיבים: מעיקרו של דבר לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שהם נאמנים — הרי זה בדברי תורה, ואילו כאן ששנינו שבטלו אנשי אמנה בירושלים — הרי זה במשא ומתן.

א משנה מצילין בשבת מן הדליקה וכיוצא בה סל מלא ככרות, ואף על פי שיש בו מזון המספיק למאה סעודות, וכן מצילים עיגול של דבילה אף על פי שהוא גדול מאד, וכן חבית שלמה של יין. ואף אומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ואם היו המצילים פיקחין, עושין עמו חשבון אחר השבת לקבל שכר על הדברים שהצילו.

להיכן מצילין אותן את הדברים שמוצאים מן הדליקה — לחצר המעורבת שמותר לטלטל לתוכה, בן בתירה אומר: אף לשאינה מעורבת. ולשם מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף כדי להציל בדרך זו. ר' יוסי אומר: מותר לאדם ללבוש בבת אחת רק שמונה עשר כלים (בגדים), שכן נוהגים כך לפעמים ללבוש ולא יותר. ואולם חוזר ולובש בגדים במספר הזה ומוציא אותם, וכן אומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

ב גמרא ומקשים: והא תנא ליה רישא [והרי שנה בתחילה, במשנה הקודמת] שמצילים שלש סעודות ותו [ויותר] לא! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שהתירו הרבה — הרי זה בבא להציל שיש לו לקחת סל אחד או עיגול אחד, ואילו כאן שהתירו רק מזון שלוש סעודות — הרי זה בבא לקפל (לאסוף) את הדברים. שאם בא להציל — מציל את כולן הנמצאים במקום אחד. ואם בא לקפל — אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות. ואילו ר' אבא בר זבדא אמר בשם רב: אידי ואידי [זה וזה] בבא לקפל, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שהתירו הרבה — הרי זה כשמעביר אותם לאותה חצר, כאן שהתירו רק מזון שלש סעודות — הרי זה כשמעביר אותם לחצר אחרת. בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פירש טליתו על הארץ וקיפל, והניח וקיפל, והניח הדברים לתוך הטלית, מאי [מה דינו], האם כבא להציל דמי [הוא נחשב], או כבא לקפל דמי [הוא נחשב]?

ומנסים לפתור זאת ממה שאמר רבא: אטעיה [הטעה אותו] רב שיזבי לרב חסדא, ודרש רב חסדא (ר""ח) בהלכה בענין שבירת חבית בראש הגג, והוסיף: ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות. וכיון שאמר רבא שטעות היא, שמע מינה [למד ממנה] שהלוקח בבת אחת כמות גדולה כבא להציל דמי, ושפיר דמי [הוא נחשב, ויפה הדבר, מותרנחשב]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא [מה הטעות] בדברי רב חסדא, שמא באמת יש בכך איסור? אמר ליה [לו]: דקתני [ששנינו]: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, או כלי אחר ויצרף. משמע מדברים אלה: דווקא כלי אחר הוא שלא יביא, אבל בההוא מנא [באותו כלי] — כמה דבעי [שרוצה] מציל, ולא נתנו חכמים שיעור לכלי.

ג ועוד שנינו במשנה שיכול להציל מן הדליקה עיגול של דבילה, ואומר לאחרים שיבואו ויצילו להם, ואם רצו עושים עמו חשבון אחר השבת. ותוהים: חשבון מאי עבידתיה [מה מעשיו] כאן? והלא מהפקירא קזכו [מן ההפקר הם זוכים], כלומר, לשם מה צריכים אותם אנשים לעשות חשבון, ומה חשבון יש בדבר? הלא זכו אותם אנשים מן ההפקר, וכל מה שהצילו — הצילו לעצמם, ואינם צריכים להחזיר לבעלים! אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. ואותם חסידים רוצים להחזיר את החפצים לבעליהם, אף שאינם חייבים לעשות כן מן הדין, ולהם התירו לקבל שכר טרחתם. על כך אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי [וכי חסידים נוטלים שכר בעד עבודה בשבת]?! אלא אמר רבא: הכא [כאן] בירא שמים שאינו חסיד גמור עסקינן [עוסקים אנו], ולא ניחא ליה דליתהני [ואין זה נוח לו להנות] מאחרים, ובחנם נמי [גם כן] לא ניחא ליה דליטרח [נוח לו לטרוח]. והכי קאמר [וכך אמר]: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו [שהם יודעים שבכגון זה לא] שכר שבת הוא, ומעיקר הדין מותר לקחת שכר כזה, שהרי אינם מקבלים אלא מקצת מערך הדברים שהם נותנים בחינם, עושין עמו חשבון לאחר השבת.

ד שנינו במשנה שאומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ועוד שנינו: ולהיכן מצילין? לדעת התנא קמא — לחצר המעורבת, ולדעת בן בתירה אף לחצר שאינה מעורבת. ושואלים: מאי שנא הכא [מה שונה כאן] לענין הצלת מזון דקתני [ששנינו בתחילת המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו לכם", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] לענין הצלת בגדים דקתני [ששנינו בסוף המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו עמי"? ומשיבים: גבי [אצל] ענין מזונות קתני [שנינו] בלשון "לכם", משום דלא קא חזו [שאינו ראוי] לו אלא מזון שלש סעודות, ומכל השאר יכולים רק אחרים ליהנות. אבל גבי [אצל] ענין לבושים קתני [שנה] לשון "עמי", משום דקחזי ליה לכולי יומא [שראוי לו לכל היום], שהרי מותר לו ללבוש בגדים אחרים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרוצה להציל מן הדליקה ומונחה במקומה הרבה בגדים, הריהו לובש מהם ומוציא אותם למקום בטוח, ופושט אותם שם, וחוזר למקום הדליקה ולובש מהם שוב ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שמנה עשר כלים בלבד, ואלו הם שמנה עשר הכלים: מקטורן (מעיל), אונקלי (כעין כיסוי רחב על הכתפיים), ופונדא (אזור גדול חלול על הבגדים), קלבוס (בגד רחב) של פשתן, וחלוק הצמוד לבשרו, ואפיליות שמתעטפים בהן מלמעלה, ומעפורת על הראש, ושני ספרקין (רצועות, חגורות קטנות), ושני מנעלים, ושני אנפילאות (גרביים) ושני פרגד (כעין מגפים גבוהים) וחגור שבמתניו שעל החלוק, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו.

ה משנה ר' שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי שהוא לח על גבי שידה תיבה ומגדל (ארון) שאחז בהן את האור (אש) מפני שהוא מחרך, שהאש אינה שורפת את עור הגדי הלח אלא רק חורכת אותו, ועל ידי כך יישמרו כלי העץ. ועושין מחיצה לשריפה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור (לסבול את חום האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואסור אף לגרום לכיבוי ביום השבת.

ו גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד — נותנין עליה מים מצד אחר, ואם בשל כך כבתה האש — כבתה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית שאחז בה האור מצד אחד — פושטה (מותח אותה לכל אורכה) ומתכסה בה, ואם כבתה — כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור — פושטו (פותחו) וקורא בו, ואם כבה — כבה. נמצא שאסור לשפוך מים ממש, אלא רק לעשות מעשה של היתר, שעל ידו אולי תכבה האש!