ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — אחד זה ואחד זה, כלומר, אפילו קבלן, לא יפרע מהן אלא מנכסי הלווה.

ובמסקנת ההלכה לענין זה, מביאים את מה שאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלושה דברים: ערב, כלומר, ההלכה האמורה כאן, שמלוה יכול להיפרע מערב למרות שיש נכסים ללווה, וצידון, כלומר, בהלכה שנידונה אגב מעשה שהיה בצידן בתנאי הגט (גיטין עד,א), וראיה אחרונה מחלוקת אחרונה שנחלק עם חכמים בענין הבאת ראיה לבית דין (סנהדרין לא,א).

א ומעתה באים לדון כיצד נעשה אדם ערב, וכיצד הוא נעשה קבלן. אמר רב הונא: אם אמר: "הלוהו ואני ערב", או "הלוהו ואני פורע", או "הלוהו ואני חייב", או "הלוהו ואני נותן" — כולן לשון ערבות הן משום שאמר "הלווהו", לומר שתהא הלוואה זו למקבל, אלא שהוא מתחייב לערוב לו.

אבל אם אמר לו בלשון: "תן לו ואני קבלן", או "תן לו ואני פורע", "תן לו ואני חייב", או "תן לו ואני נותן" — כולן לשון קבלנות הן, שלשון "תן" משמעה — תן לו בפועל על חשבוני, אני אקבל עלי את החוב.

איבעיא להו [נשאלה להם השאלה ללומדים]: אם אמר בלשון "הלוהו ואני קבלן", או "תן לו ואני ערב", מאי [מה] הדין? האם הולכים אחר ההבחנה בין הלשון "הלווהו" לבין הלשון "תן לו", או שמא הולכים אחר ההבחנה בין הלשון לשון "ערב" לבין הלשון "קבלן"?

אמר ר' יצחק: לשון ערבות — ערבות, לשון קבלנות — קבלנות, שאם הזכיר לשון "ערב" הרי הוא ערב, ואם הזכיר לשון "קבלן" הריהו קבלן.

רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן, בר [חוץ] מהלשון "הלוהו ואני ערב".

ואילו רבא אמר: כולן לשון ערבות הן, בר [חוץ] מהלשון "תן לו ואני נותן".

אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי, הכי [כך] אמר אבא: אם אומר "תן לו ואני נותן" — אין למלוה על הלוה כלום, אלא כל התביעה היא על הערב (הקבלן) בלבד.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא מיפטר [נפטר] הלוה מיניה [ממנו] מן המלוה עד שישא ויתן ביד, כלומר, עד שהערב עצמו יקח את הכסף מיד המלוה ויתן ללווה בפועל, ואז תובע המלוה רק מן הערב.

ב מסופר: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה [דיין אחד שהוריד את המלוה לנכסי הלווה לפני שתבע את הלווה שיפרע הוא את חובו], סלקיה [סילק אותו] את המלוה רב חנין בריה [בנו] של רב ייבא מנכסים אלה.

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא [מי חכם לעשות דבר כזה], אי לאו [אם לא] רב חנין בריה [בנו] של רב ייבא! ומה היה טעמו? — קסבר [סבור הוא]: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה [נכסיו של אדם הם נעשים ערבים שלו], ויש לדון בהם כבדין ערב, ותנן [ושנינו במשנתנו]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שפירוש הדבר: לא יתבע ערב תחלה. וכיון שנכסיו של אדם הם רק ערבים לו — אין המלוה רשאי לגבות את חובו מנכסיו. אלא יתבע קודם מן הלווה, שמא יש בידו כסף מזומן.

ג ועוד בדין ערב, מסופר: ההוא ערבא דיתמי דפרעיה [ערב אחד של יתומים שפרעו] למלוה את חובו מקמי דלודעינהו ליתמי [לפני שהודיע ליתומים] שיש חוב, ושהוא עומד לפורעו עבורם, ולאחר מכן בא לתבוע מהם את הכסף.

אמר רב פפא: כלל הוא שפריעת בעל חוב היא בגדר מצוה, ויתמי [והיתומים], כיון שהם קטנים, לאו [לא] בני מיעבד [עשיית] מצוה נינהו [הם], ולכן אין הערב יכול לתבוע מהם את מה ששילם.

ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אין לתבוע מן היתומים מסיבה אחרת — אימר צררי אתפסיה [אמור שצרור כסף נתן לו] אביהם בחייו, וסילק את החוב או מקצתו.