ושואלים: ואלא הא [זו] שיטה אחרת החולקת על משנתנו דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כשם שאין שני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב זה על זה — כך אין מוציאין על אחרים, אם כן במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] שני התנאים? מדוע סבור כן התנא שבברייתא? והרי אמרנו שאין חוששים לנפילה של שטר מאדם אחד!

ומשיבים: בשאלה האם אותיות (שטרות) נקנות במסירה קמיפלגי [חלוקים הם], ובאופן זה: ה

תנא דידן [שלנו] סבר [סבור] שאותיות נקנות במסירה, ולכן, גם אם לא נחשוש לנפילה, ייתכן שהמלוה יוסף בן שמעון מסר את השטר ליוסף בן שמעון השני, והואיל והשטר נקנה לו במסירה הוא רשאי לגבותו. והתנא ברא סבר [החיצון, של הברייתא, סבור] שאין אותיות נקנות במסירה, והלווה יכול לטעון למחזיק בשטר: שמא יוסף בן שמעון האחר מסר לך את השטר, ולא זכית בו כלל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהסבר המחלוקת הוא באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] — אותיות נקנות במסירה, והכא [וכאן] בשאלה האם צריך להביא ראיה שאכן קנה את השטר קא מיפלגי [חלוקים הם], ובאופן זה: התנא דידן סבר [שלנו, במשנתנו, סבור] שאין צריך להביא ראיה, ומניחים שהשטר שבידי מחזיק השטר — שלו הוא, והתנא ברא סבר [החיצון, בברייתא, סבור] שצריך להביא ראיה שהקנה לו את השטר, ואינו בידו כפקדון. ומנין שיש מחלוקת כזאת?

— דאיתמר [שנאמר]: אותיות נקנות במסירה, אביי אמר: צריך על כל פנים להביא ראיה שנמסר בידו השטר הזה, ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את דעתי זו? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד מן האחין שהשטר חוב של אביו יוצא מתחת ידו, והוא טוען שהאב נתן לו שטר זה — עליו להביא ראיה שהגיע לידו השטר כדין. ומכאן מוסיף אביי: מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן שהוא הדין לאחריני [לאחרים]? שלא רק אחד מן האחים, אלא כל מי ששטר של אדם אחר יוצא מתחת ידו, צריך להביא ראיה שהלה הקנה לו את השטר?

ורבא אמר: אין הדברים דומים, שאני [שונים] אחין, שעל זה המחזיק בשטר להביא ראיה לאחיו, מפני דשמטו מהדדי [שהם שומטים, נוטלים זה מזה] שהרי הם מצויים במקום אחד, וגם יש להם תביעות זה על זה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמביאים את הדיון הזה בלשון אחרת, אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר את דעתי זו] שהטוען שקנה שטר מיד האחר אינו צריך להביא ראיה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו — עליו להביא ראיה. ונדייק מכאן: דווקא באחין כך הוא הדין, משום דשמטו מהדדי [שהם שומטים זה מזה] ולכן צריכים להביא ראיה, אבל אחריני [אחרים] לא.

ואביי, מהו הוא עונה על כך? — לדעתו הוא הדין לכל אדם, ואולם אחין איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] ולהדגיש שגם בהם שייך דין זה, ומדוע? — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דשמטו מהדדי [שהם שומטים זה מזה] — אימא מיזדהר זהירי [אמור שזהירים הם יותר] להישמר זה מזה, ולא צריכי [ואינם צריכים] להביא ראיה על שטר בידם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו אלה צריכים להביא ראיה.

א לעיל הבאנו ברייתא החולקת על משנתנו, והסברנו באיזו נקודה הם חלוקים. ושואלים: ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] שיש בה שיטה שלישית, שגם היא חולקת על משנתנו: כשם שמוציאין הן שני יוסף בן שמעון שטר חוב על אחרים — כך מוציאין זה על זה, ואם כן במאי קמיפלגי [במה חלוקים הם] תנא זה והתנא של משנתנו, שהוא סבור שאף שהם יכולים להוציא על אחרים — אינם יכולים להוציא זה על זה? מהו בסיס המחלוקת?

ומשיבים: בשאלה האם כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו קמיפלגי [חלוקים הם], ובאופן זה: ה

תנא דידן סבר [שלנו סבור] שכותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו, ולכן יש לחשוש, כיצד? זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי [פעמים שהולך יוסף בן שמעון אחד אצל הסופר והעדים], ואמר להו [ואומר להם]: כתבו לי שטרא [שטר], דבעינן למיזף [שאני רוצה ללוות] מיוסף בן שמעון חברי. ובתר דכתבי וחתמי ליה [ואחרי שכותבים וחותמים לו], נקיטא ליה ואמר ליה [מחזיק אותו ואומר לו לחבירו]: הב [תן] לי מאה זוזים דיזפת מינאי [שלווית ממני], שהרי כתוב בשטר שיוסף בן שמעון חייב כסף ליוסף בן שמעון, ואני הוא המלוה, שהשטר בידי.

ואילו התנא ברא סבר [החיצון, בברייתא, סבור] שאין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו, ואם באים שני יוסף בן שמעון אלה יחד לכתוב שטר, משמע שאינם חוששים לרמאות, ולכן הם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה.

ב שנינו במשנה שאם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר שרשום בו כך: "שטרו של יוסף בן שמעון פרוע" — שטרות שניהם נחשב פרועין. ומדקדקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנמצא כתוב כך הדין כן, הא [הרי] אם לא נמצא — מצי מפיק [יכול אדם להוציא] על אחד מהם שטר חוב ששם הלווה שבו יוסף בן שמעון. ומתקשים: והאנן [והרי אנו] "ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב" תנן [שנינו] קודם לכן במשנה, וגם בלא שובר!

אמר ר' ירמיה: כאן, שיכול להוציא עליהם שטר חוב (אלמלא השובר) מדובר בשטרי חוב משולשין, שכתוב בהם גם שם אבי האב של יוסף בן שמעון. ומעתה אין עוד ספק מי הוא אותו יוסף בן שמעון.

ושואלים: אם כן, מדוע כשיש שובר שטרות שניהם פרועים? ונחזי תברא בשמא דמאן דכתיב [ונראה את השובר בשמו של מי הוא כתוב]! אמר רב הושעיא: מדובר כאן במשולשין בשטר, אבל אין משולשין בשובר, שבשובר לא היה כתוב שם הסב, אלא "יוסף בן שמעון" בלבד, ולכן אפשר לפרשו על שני האנשים.

אביי אמר, יש דרך אחרת לתרץ את הסתירה במשנה: אין מדובר כאן במלוה שהלוה לשני יוסף בן שמעון. אלא במי שלוה מהם, הכי קאמר [כך אמר]: נמצא ללוה בין שטרותיו שובר שכתוב בו "שטרו של יוסף בן שמעון שעלי, שהייתי חייב לו, פרוע" — שטרות שניהם פרועין, שכאשר יבוא כל אחד משני יוסף בן שמעון אלה לתבוע ממנו — יראה לו את השובר ויאמר ששטרו שלו פרוע.

ג שנינו במשנה שאם היו שמותיהם ושמות אבותיהם שווים אי אפשר להם לעסוק זה עם זה. כיצד יעשו? — ישלשו יכתבו שמות אבות אבותיהם. ואם גם שמות אבות האבות שווים — יכתבו סימן מסויים שיש באחד מהם. ואם הסימנים בשניהם שווים — שיכתבו אם אחד מהם הוא כהן. תנא [שנה] החכם בתוספתא: אם היו שניהם כהנים, כך שאי אפשר להבחין גם על ידי זה — יכתבו דורות, כלומר, יוסיפו עוד דורות (דור רביעי וכו'), שהרי לא ייתכן שיהיו שמות האבות שווים במשך כל הדורות.

ד משנה אב האומר לבנו "שטר בין שטרותי פרוע, כלומר, שטר אחד יש בידי שקיבלתי כבר את תמורתו, אבל איני יודע אי זהו" — שטרות כולן, של כל האנשים נמצאים שם, נחשבים פרועין, שהרי לא ברור איזה שטר הוא הפרוע. נמצא לאחד שם שנים, אם היו בין שטרותיו שני שטרות של אדם אחד — כיון שאמר שרק שטר אחד פרוע — הגדול שבהם פרוע, והקטן אינו פרוע.

ה גמרא אמר רבא: האומר לחבירו: "שטר לך בידי שהוא פרוע" ויש לו עליו שני שטרות — הגדול מהם פרוע, והקטן אינו פרוע. ואם הוא אומר "חוב לך בידי שהוא פרוע", משמע כל החוב, גם אם הוא בשטרות רבים, ולכן — השטרות כולן פרועין.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אלא מעתה, נאמר לפי זה שאם הוא כותב בשטר מכירה: "שדי מכורה לך" — שדה גדולה שבין שדותיו מכורה לו, ואם הוא אומר בלשון כללית "שדה שיש לי מכורה לך" — כל שדותיו מכורין לו!

ומשיבים: התם [שם] יד בעל השטר על התחתונה, והקונה שהוא מחזיק בשטר המכירה אינו יכול לקבל אלא את המועט ביותר. ומאותה סיבה עצמה, המלוה שיש בידו שטרות שונים — אינו יכול להשתמש אלא בקטן מביניהם, והגדול הוא הפרוע.

ו משנה המלוה את חבירו על ידי ערב, כלומר, כאשר אדם אחר ערב לחוב זה — לא יפרע מן הערב, עד שיתבע את החייב תחילה.