והא האידנא דלא קעבדינן הכי [והרי עכשיו שאין אנו עושים כך] וכותבים שטר מאוחר סתם, בלא לציין שהוא מאוחר, וגם כותבים תאריך בשובר! אמר ליה [לו]: רבנן תקוני תקיני [חכמים תיקנו] לעשות כמו שאמר רב ספרא, מאן דעביד [מי שעושה] — עביד [עושה] כראוי, מאן [מי] שלא עביד — איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא זה שגורם הפסד לעצמו].

ועוד בענין כתיבה של שטר שלא בזמנו אמר להו [להם] רבא בר רב שילא להנהו כתבי שטרא אקניאתא [לאלה שכותבים שטרי הקנייה]: כי כתביתו שטרי אקניאתא [כאשר אתם כותבים לאחר זמן שטרי הקנייה], כלומר, שטר על דבר שנעשה בו קנין, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה [אם יודעים אתם את היום שבו עשיתם את הקנין] — כתבו, ואי [ואם] לא, שאין אתם יודעים מה היה אותו יום — כתבו יומא דקיימיתו ביה [את היום שאתם עומדים בו], כי היכי [כדי] שלא מתחזי כשקרא [ייראה הדבר כשקר], שלא יכתבו תאריך שלא היה בו המעשר כלל.

אמר להו [להם] רב לספריה [לסופריו], וכן אמר להו [להם] רב הונא לספריה [לסופריו]: כי קיימיתו [כאשר אתם נמצאים] במקום הנקרא שילי — כתבו בשטר שהוא נכתב בשילי, ואף על גב דמסירן לכו מילי [ואף על פי שנמסרו לכם הדברים] בהיני הסמוכה לה. כי קיימיתו [כאשר אתם נמצאים] בהיני כתבו בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי [ואף על פי שנמסרו לכם הדברים] בשילי.

א אמר רבא: האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי [מי שמחזיק בידו שטר חוב של מאה זוז], ואמר [ואומר]: שויה ניהלי תרי [עשה לי שני] שטרות בני חמשין חמשין [חמישים חמישים], כדי שאם יפרע לי הלווה מחצית יישאר בידי שטר מתאים — לא משוינן להו [עושים אותם].

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? עבדו רבנן מילתא דניחא ליה [עשו חכמים בהוראה זו דבר שנוח לו] למלוה וניחא ליה [ונוח לו] ללוה, כיצד? — ניחא ליה [נוח לו] למלוה — כדי שיכוף לפורעו, שכשיש שטר גדול הלווה חושש יותר וממהר לפרוע אותו, וניחא [ונוח לו] ללוה — כי היכי דניפגם שטריה [כדי שייפגם שטרו] של המלוה לאחר שישלם חלק ממנו. שאין נפרעים בשטר כזה אלא בשבועה.

ומן הצד השני אמר רבא: האי מאן דנקיט תרי שטרי [מי שמחזיק בידו שני שטרות] על אדם אחד בני חמשין חמשין [חמישים חמישים], ואמר [אומר]: שוינהו ניהלי חד [עשו אותם לי שטר אחד] בר [בן] מאה — לא משוינן ליה [אין אנו עושים לו], ומסבירים: מה טעם הדבר?

— עבוד רבנן מילתא דניחא ליה [עשו חכמים בהוראה זו דבר שנוח לו] למלוה וניחא ליה [ונוח לו] ללוה; ניחא ליה [נוח לו] למלוה — כי היכי [כדי] שלא ניפגום שטריה [ייפגם שטרו], שאם פורע חצי הסכום, יישאר בידו שטר שאינו פגום, על החצי השני, וניחא ליה [ונוח לו] ללוה — כדי שאם יפרע את מחצית הסכום לא יכוף לפורעו בשטר הקודם, שיש בו סכום גדול יותר ממה שהוא באמת חייב לו.

אמר רב אשי: האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי [מי שמחזיק שטר בן מאה זוז], ואמר [ואומר]: החייב שילם לי מחצית, שוונהי ניהלי חד בר חמשין [עשו אותו לי שטר אחד בן, של חמישים] — לא משוינא ליה [אין אנו עושים לו].

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אמרינן [אומרים אנו]: האי מיפרע פרעיה [שטר זה פרע אותו] החייב, ובאותו זמן שפרעו אמר ליה [לו] הלווה: הב [תן] לי את שטראי [שטרי], ואמר ליה [לו] המלוה: אירכס [אבד] לי, וכתיב ליה תברא [וכתב לו המלוה שובר], ויש לחשוש שמא מפיק ליה האי [יוציא לו את זה] השטר החדש שכתבו לו ואמר ליה [ויאמר לו]: האי אחרינא הוא [זה שטר אחר הוא], של הלוואה אחרת שלווית.

ב משנה שני אחין, אחד מהם עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן בירושה מרחץ ובית הבד שסוחטים בו את הזיתים לעשיית שמן, אם עשאן אביהם לשכר, כלומר, עשה את המרחץ ובית הבד הללו על מנת להשכיר אותם לאחרים — השכר לאמצע, והאחים מתחלקים בשכר הזה בשווה, כשותפים בו. אם עשאן לעצמו שלא על מנת להשכיר, אלא רק לשימוש עצמי — הרי העשיר אומר לעני: "קח לך עבדים וירחצו במרחץ", "קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד", ואין העני יכול לומר שכיון שאין לו צורך בדבר — ישכירו את המרחץ ואת בית הבד לאחרים ויתחלקו בשכר.

שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון, כלומר, שהיו שניהם בעלי שמות שווים — אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, שהרי אין זה ברור מי הוא הלווה ומי המלוה. וכן לא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, שהרי כל אחד מהם יכול לטעון שלא הוא הלווה אלא האחר.

אם נמצא לאחד אחר בין שטרותיו רשום ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע — השטרות של שניהן פרועין, שכל אחד מהם יכול לטעון שהוא יוסף בן שמעון שנפרע שטרו.

כיצד יעשו כדי שיוכלו לנהל משא ומתן? — ישלשו, כלומר, יוסיפו דור שלישי לשם יוסף בן שמעון, שיכתבו גם בן פלוני, כך שיהיה הבדל בין זה לזה, ואם היו משולשין שגם שמות הסבים היו שווים — יכתבו סימן, כגון שאחד נמוך והאחר גבוה, ואם היו מסומנין באותו סימן — יכתבו סימן זיהוי אחר, כגון שפלוני הוא כהן.

ג גמרא ההוא שטרא דנפק לבי דינא [שטר אחד שיצא לפני בית הדין] של רב הונא, דהוה כתיב ביה [שהיה כתוב בו] "אני פלוני בר [בן] פלוני לויתי מנה ממך", ולא היה כתוב בו שם המלוה,