עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב סעודה לחכמים]. אמר רבא תיתי [תבוא] לי שכרי, דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא [שכאשר בא תלמיד חכם לפני לדין], לא מזיגנא רישי אבי סדיא, כמה דלא מהפיכנא בזכותיה [איני מניח ראשי על הכר, עד שאינני מהפך בזכותו] עד כמה שאפשר, לפי התנאים ולפי טענותיו. אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא [פסול אני לתלמיד חכם לדון אותו]. מאי טעמא [מה טעם] פסול אני? — לפי שהוא חביב עלי כגופאי [כגופי], ואין אדם רואה חובה לעצמו.

א ומעתה חוזרים לענין עונג שבת וכיבודה. ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא [היה מתעטף ועומד עם חשכה ערב שבת], אמר [והיה אומר]: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ר' ינאי לביש מאניה מעלי [היה לובש בגדיו בערב] שבת, ואמר [והיה אומר]: "בואי כלה בואי כלה". ומסופר: רבה בר רב הונא איקלע לבי [הזדמן לבית] רבה בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאוי טחיי [הביאו לו, לפניו שלושה סאים רקיקים משוחים]. אמר להו [להם]: מי הוה ידעיתון דאתינא [האם ידעתם שאני בא] והכנתם כל זה לכבודי? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף לנו ממנה, מן השבת]? ורקיקים אלה לכבוד שבת הוכנו.

ר' אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי [קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים] כדי שיהיה לו בשר מכל הסוגים ומן המובחר, ומשלים להו אצינורא דדשא [והיה מניח אותם את מיני הבשר על פתח הבית] וממהר להביא בשר אחר. ואמר להו [להם] למבשלים כדי לזרזם: "אשור הייא, אשור הייא" ["מהרו ועשו, מהרו ועשו"]. ומסופר עוד: ר' אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא [היה יושב על כסא שן ונופח באש] לבישול מאכלי השבת כדי לשתף את עצמו בהכנות השבת. רב ענן לביש גונדא [היה לובש בגד שחור פשוט] מיוחד לכבוד הכנות שבת, דתנא דבי [שכן שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו, ונמצא שבעת ההתעסקות במלאכות שאינן חשובות יש ללבוש בגדים מתאימים לכך.

רב ספרא מחריך רישא [היה חורך ראש בהמה] שמכינים לאכילה בשבת. רבא מלח לכבוד שבת את הדג הנקרא שיבוטא. רב הונא היה מדליק שרגי [נרות] לכבוד שבת. רב פפא גדיל פתילתא [היה טווה את הפתילות] לנרות שבת. רב חסדא פרים סילקא [היה חותך את התרד] להכנת שבת. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי [היו חותכים עצים]. ר' זירא מצתת צתותי [היה מכין עצים דקים להדלקה]. רב נחמן בר יצחק היה מכתף על כתפו דברים ועייל [ונכנס], מכתף ונפיק [ויוצא]. אמר: אילו מקלעין לי [היו מזדמנים, באים אלי] ר' אמי ור' אסי מי [האם] לא מכתיפנא קמייהו [הייתי מכתף לפניהם]? וכן ראוי לעשות לכבוד שבת. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שר' אמי ור' אסי מכתפי ועיילי, מכתפי ונפקי [היו מכתפים ונכנסים, מכתפים ויוצאים]. אמרי [אמרו]: אילו איקלע לן [הזדמן, בא אלינו] ר' יוחנן, מי [האם] לא מכתפינן קמיה [היינו מכתפים לפניו]?!

ב מסופר: יוסף מוקיר שבי [מכבד השבתות], הוה ההוא גוי בשבבותיה דהוה נפישי נכסיה טובא [היה גוי אחד בשכנותו שהיו מרובים נכסיו ביותר]. אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים] לאותו גוי: כולהו נכסי [כל הכנסים שלך] — יוסף מוקר שבי אכיל להו [מכבד השבתות יאכל, יקבל אותם]. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי [הלך הגוי ומכר את כל נכסיו], ובכסף שקיבל תמורתם זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה [קנה בהם מרגלית, והניחה בכובעו]. בהדי דקא עבר מברא — אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא [כאשר עבר במעבורת הפריח אותו, את כובעו, הרוח, השליכו במים, ובלעו דג]. אסקוה, אייתוה אפניא דמעלי שבתא [הוציאוהו, והביאוהו לאותו דג עם חשיכה בערב שבת]. אמרי [אמרו]: מאן זבין כי השתא [מי קונה בשעה כמו זו]? אמרי להו [אמרו להם] לדייגים: זילו אמטיוהו לגבי [לכו הביאוהו אצל] יוסף מוקר שבי [מכבד השבתות] שהוא רגיל דזבין [לקנות] הרבה לכבוד שבת. אמטיוה ניהליה, זבניה [הביאוהו אליו, וקנאו], קרעיה אשכח ביה מרגניתא [קרע אותו, ומצא בו מרגלית]. זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא [מכר אותה בשלושה עשר כלים מלאים דינרי זהב] (תוספות). פגע ביה ההוא סבא [פגש בו זקן אחד] ואמר: מאן דיזיף שבתא — פרעיה שבתא [מי שלווה לשבת — השבת פורעת לו].

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רבי מר' ישמעאל בר' יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין לעושרם? אמר לו: בשביל שמעשרין, וכפי שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), ודרשו חכמים: עשר בשביל שתתעשר. ושאל: עשירים שבבבל שאין בה חובת מעשר מן התבואה במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה ואת החכמים שבבבל.

ועשירים שבשאר ארצות שאין חכמי תורה מצויים בהן במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת. וכפי שאמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב כבד מאד כדי משוי (משא) ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים. וכשמניחים אותו היו אומרים: "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כד, א), וכשמסלקין אותו היו אומרים: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו טז). אמרתי לו: בני במה זכית לכך? אמר לי: קצב (שוחט) הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום (השם) שזיכך לכך.

ד אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף וערב? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת — מועיל לו תבלין זה, ושאינו משמר את השבת — אינו מועיל לו.

אמר ליה ריש גלותא [אמר לו ראש הגולה] לרב המנונא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] ו"לקדוש ה' מכבד" (ישעיה נח, יג)? אמר ליה [לו] רב המנונא: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, ומאחר וכן אמרה התורה: כבדהו אם כן בכסות נקיה. ומה שנאמר בשבת "וכבדתו", רב אמר: להקדים סעודת השבת מבשאר ימים כדי להראות שהוא מתענג באכילה, ושמואל אמר: לאחר את סעודת השבת כדי שיגבר תיאבונו. אמרו ליה [לו] בני רב פפא בר אבא לרב פפא: כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא, במאי נישנייה [אנחנו שמצוי לנו בשר ויין כל יום, במה נשנה אותו בשבת]? אמר להו [להם]: אי רגיליתו לאקדומי [אם רגילים אתם כרגיל להקדים] את סעודתכם — בשבת אחרוה [אחרו אותה], אי רגיליתו לאחרוה [אם רגילים אתם כרגיל לאחר אותה] — בשבת אקדמוה [הקדימוה], ויהא שבכך שינוי ניכר ביום השבת. ומסופר: רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא [בקיץ היה מושיב את החכמים השומעים דבריו במקום שמגיעה אליהם השמש]. בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא [בחורף היה מושיב את החכמים במקום שמגיע הצל] כי היכי דליקומו הייא [כדי שיקומו בזריזות] לאחר גמר שיעורם, ולא יתעכבו לשאת ולתת בדברים וייבטלו מעונג שבת. ר' זירא