ומשוי להו זוזי [ועושה אותם לזוזים], מאי אמרת [מה אומר אתה]? שית מאה איסתירי וזוזא [שש מאות סלעים וזוז], או שמא שית מאה זוזי וחד זוזא [שש מאות זוזים ועוד זוז אחד] — יד בעל השטר על התחתונה ומפרשים לפי הסכום הקטן.

א ועוד בענייני כתיבת שטרות והזהירות בדרכי הכתיבה והמחיקה של השטר. אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא [מי שצריך להראות את חתימת ידו בבית דין] כדי שיוכלו הדיינים לאמת את חתימתו שבשטר על ידי השוואתה לחתימתו זו, לא לחוי [יראה] את חתימתו בסוף מגילתא [מגילה], או נייר, דלמא משכח לה אחר וכתיב דמסיק ביה זוזי [שמא ימצא אותה את המגילה הזו אדם אחר, ויכתוב שהוא נושה בו כסף], ויגבה על סמך שטר זה, ותנן [וכפי ששנינו במשנה]: אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין, ומוטב שיזהר בכך.

ובענין זה מסופר: ההוא בזבינא דאתא לקמיה [מוכס אחד יהודי שבא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: ניחזי [יראה] לי מר [אדוני] את חתימות ידיה [ידו], דכי אתו רבנן מחוו [שכאשר יבואו חכמים ויראו] לי את חתימתך מעברנא להו [אעביר אותם] בלא לקחת מהם מכסא [מכס], וצריך אני לשם כך שתהא בידי חתימתך. אחוי ליה בריש מגילתא [הראה לו אביי, כתב את שמו בראש המגילה], הוה קא נגיד ביה [היה אותו אדם מושך בה] כדי להרחיק את החתימה למטה, אמר ליה [לו] אביי, שהבין מה הוא זומם: כבר קדמוך רבנן [חכמים], שאמרו שצריך להיזהר בכך, ולא לחתום בסופה של מגילה.

ב אמר אביי: כשכותב סופר בשטר סכום מתלת [משלוש] ועד עשר — לא לכתוב [יכתוב] בסוף שיטה (שורה), דלמא מזייף וכתב [שמא יזייף בעל השטר ויכתוב] ויוסיף למספר הכתוב סיומת של צורת רבים, ובמקום "שלוש" יהא כתוב "שלושים", וכיוצא בזה. ואי איתרמי ליה [ואם הזדמן לו] בכל זאת מספר כזה בסוף שורה, ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני [שיחזור על דיבורו שתים שלוש פעמים], כלומר, יחזור ויכתוב שוב מספר זה כמה פעמים, והרי אי אפשר באופן זה שלא מיתרמי ליה [יזדמן לו] שיוזכר המספר הזה באמצע שיטה, ואז כבר לא יוכל המחזיק בשטר לזייפו.

ועוד בענייני זיופי שטרות, מסופר: ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא [שטר אחד שהיה כתוב בו שמכר המוכר מנכסיו שליש בפרדס], אזל מחקיה לגגיה [הלך הקונה ומחק את גגו] של הבי"ת וכרעיה [ואת רגלו], ושויה [ועשה אותו] ו', כאילו היה כתוב בשטר שנמכרו מהנכסים "תילתא ופרדיסא" [שליש ופרדס], אתא לקמיה [בא הקונה לפני] אביי לתבוע לפי מה שכתוב בשטר, שהוא מקבל שליש מן הנכסים ופרדס, אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו [מה הטעם שמרווח לו המקום לוי"ו הזה]? כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.

ועוד מסופר, ההוא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] שקנה "מנת [את החלק] של ראובן ושמעון אחי [האחים] ". הוה להו אחא דשמיה [היה להם אח ששמו היה] "אחי", אזל [הלך] המחזיק בשטר כתב ביה [בו] וי"ו, ושויה [ועשה אותו] כתוב "ואחי", כאילו קנה גם את החלקה של אחיהם. אתא לקמיה [בא לפני] אביי עם שטרו, אמר ליה [לו]: מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי [מה הטעם צר לו המקום לוי"ו הזה כל כך] שהרי היה צריך לדחוק את תוספת האות וי"ו בין המילים, כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.

ועוד מסופר, ההוא שטרא דהוה חתים עליה [שטר אחד שהיו חתומים עליו] רבא ורב אחא בר אדא. אתא לקמיה [בא בעל השטר לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: דין חתימות ידא דידי [זוהי אכן חתימת ידי שלי] היא, מיהו קמיה [אבל לפני] רב אחא בר אדא שהוא מבוגר ממני בהרבה, לא חתימי לי [חתמתי] מעולם, שתמיד חתמתי אחריו! ואם כן ברור לי שזיוף הוא. כפתיה ואודי [כפתו והודה] שזייף. אמר ליה [לו] רבא לאותו זייפן: בשלמא דידי [נניח את כתב ידי שלי] זייפת, אלא את חתימתו של רב אחא בר אדא דרתית ידיה [שהיו רוטטות ידיו] מחמת זקנה, היכי עבדת [איך הצלחת לעשות] שייראה כך? אמר: בשעה שזייפתי את חתימתו אנחי ידאי אמצרא [הנחתי את ידי על חבל המתוח בין שתי גדות הנהר] שאנשים אוחזים בו, והוא מתנדנד כל הזמן. ואמרי לה [ויש אומרים]: קם אזרנוקא [עמד על נאד] וכתב כשהוא מתנודד עליו, ומתאמץ שלא ליפול.

ג משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, לפי שמדין תורה אין הגט תלוי אלא בדעת הבעל. וכן כותבים את השובר (קבלה) עבור האשה שנתגרשה, בו היא מאשרת שקיבלה את כתובתה — אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן את מי שמבקש ממנו לכתוב, ושאין זו רמאות. והבעל נותן שכר על כתיבת הגט והשובר.