אלא, הכוונה אינה ללשון הרע ממש, אלא לאבק לשון הרע, כלומר, דבר היכול להתפרש כלשון הרע.

ובדומה לכך אמר רב יהודה אמר רב: רוב בני אדם נכשלים בגזל, ומיעוט מהם נכשלים בעריות, והכל נכשלים בלשון הרע. ותוהים: בלשון הרע סלקא דעתך [עולה על דעתך] וכי כל האנשים מדברים לשון הרע?! אלא, הכוונה היא לאבק לשון הרע, ומזה קשה מאד להינצל.

א שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: וכי התנא קמא לית ליה [הראשון אין לו, אינו מקבל את הדעה] שהולכים אחר מנהג מדינה? ועל מה בא רבן שמעון לחלוק?

אמר רב אשי, כך יש להבין את הדברים: באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] לעשות שטר פשוט, ואמר ליה [לו] לסופר: עבד [עשה] לי פשוט, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר מקושר — הרי זו קפידא [הקפדה], ולא מילא את השליחות שלו, לדעת כולם. וכן גם להיפך, אם נהיגי [נוהגים לעשות] מקושר, ואמר ליה [לו]: עבד [עשה] לי מקושר, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר פשוט — הרי זו קפידא [הקפדה].

כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה באתרא דנהיגי [במקום שנוהגים] גם בפשוט וגם במקושר, ואמר ליה [לו]: עביד [עשה] לי פשוט, ואזל עבד ליה [והלך ועשה לו] שטר מקושר, מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: קפידא [הקפדה היא], ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: מראה מקום הוא לו, כלומר, נותן לו כעין עצה טובה כיצד יעשה, אבל אינו מקפיד אם משנים מדבריו.

אגב זה אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון ור' אלעזר, כולהו סבירא להו [כולם סבורים סברה דומה] כל אחד בענין אחר, שלא תמיד אדם מקפיד שיתקיימו דבריו כדיוקם, אלא שמראה מקום הוא לו אומר את הדברים כהמלצה, ואינו מקפיד אם אינה מתקיימת כלשונה. ובאלו הלכות אמרו חכמים אלה את שיטתם זו?

רבן שמעון בן גמליאל — הא דאמרן [זו שאמרנו], שכאשר שהוא אומר איזה סוג של שטר לעשות, אינו אומר זאת אלא בגדר עצה טובה ולא יותר. ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה], שהאדם שמקדש אשה בדבר אחד ונמצא דבר אחר, כגון שקידשה בדינר של זהב ונמצא שהוא של כסף, וכן להיפך. או שמקדש אותה על מנת שהוא עשיר ונמצא שהוא עני, ולהיפך — בטלו הקידושין.

ר' שמעון אומר: אם הטעה לשבח שלפי התנאי היה זה דבר פחות, ובפועל היה זה משובח ממנו — הרי זו מקודשת מתוך הנחה שאם אין בדבר הפסד — אין אדם מקפיד בדבר

. ר' אלעזר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (קבל עבורי) מבעלי את גיטי במקום פלוני", וקיבלו לה מבעלה במקום אחר — הרי זה פסול, ור' אלעזר מכשיר. ולפי זה: מר סבר [חכם זה, סתם משנה, סבור]: קפידא [הקפדה היא], שעמדה על כך שיתקבל הגט דווקא במקום מסויים, ומר סבר [וחכם זה סבר]: מראה מקום הוא לו.

ב שנינו במשנה ששטר פשוט שכתוב בו רק עד אחד, ומקושר שכתובים בו רק שני עדים — פסולים. ושואלים: בשלמא [נניח] ענין זה שמקושר שכתוב בו שני עדים פסול — איצטריך [הוצרך] לאומרו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובעלמא [ובכלל] שטר שיש בו שני עדים כשר — הכא נמי [כאן גם כן] במקושר יהא כשר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא פסול. אלא שטר פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא [פשוט] שהוא פסול!

אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לפסול שטר כזה, אפילו במקרה שהיה עד אחד בכתב בשטר עצמו, ועד אחד בפה, שמעיד על גוף המעשה.

ומעירים: אמימר אכשר [הכשיר] שטר שהיה בו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא [וזו] שאמר אביי בענין פסול שטרות, שלמד מן המשנה לפסול שטר כזה, מאי [מה] אתה אומר על כך? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [שמעתי] דבר זה, שזו היתה לשון נקיה, כלומר, לא סבירא לי [איני סבור כך].

ושואלים: אלא אם דוחים את דברי אביי, אם כן קשיא [קשה]