ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא לרב נחמן, שמשנתנו, שמזכה בה לעובר, מתפרשת כגון דאמר [שאומר] שתחול הזכיה לעובר לכשתלד ובמקרה זה אינו מקנה לעובר אלא בשעה שהוא כבר בעולם! ומשיבים: רב הונא הולך לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב הונא: אף המקנה לעוברה של אשה לכשתלד — לא קנה.

וכפי שמצאנו שנחלקו בדבר, שאמר רב נחמן: המזכה לעובר לא קנה, אבל אם הוא מזכה לעובר לכשתלד — קנה. ורב הונא אמר: אף לכשתלד — לא קנה, לפי שבשעה שזוכה לו אינו קיים בעולם. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, בין שזוכה לעובר קודם לידתו ובין לאחר לידתו — קנה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שעובר קונה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שמת ואין לו צאצאים, ובזבזו (בזזו) ישראל נכסיו, שהרי נכסיו הם כהפקר לכל, ושמעו אחר כך שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — חייבין להחזיר את הנכסים למקומם. אם החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, מי שהחזיק בפעם השניה לאחר שנודע הדבר — קנה, אבל מי שהחזיק בפעם הראשונה, קודם שנודע שיש לו יורש — לא קנה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעובר עצמו לא קני [אינו קונה], למה להו אחזוקי [להם להחזיק] בפעם השניה? הא אחזיקו להו חדא זימנא [הרי כבר החזיקו להם בנכסים פעם אחת]!

אמר אביי לדחות את ראייתו של רב ששת: ירושה הבאה מאיליה שאני [שונה]. העובר אכן יורש, אבל רב ששת עוסק במזכה לעובר בקנין, ולא ניתן להקנות לעובר. רבא אמר: שאני התם [שונה שם] בענין בוזזי נכסי הגר, דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא [שהנכסים רפויים בידם מתחילה], שמתחילה לא ידעו בבירור אם יש לו יורשים, ולכן החזקתם הראשונה אינה נחשבת, וצריכים הם לחזור ולזכות.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: שמתחילה שמעו בו בעובר שמת והחזיקו בנכסים, ואולם באותה שעה לא היה מת ואחר כך מת. שלטעמו של אביי, שהעובר קונה את ירושת אביו, הרי גם כאן, בשעה שהחזיקו לא היו הנכסים נכסי הפקר, ולא קנו. אבל לדעתו של רבא, שהדברים תלויים ברפיון החזקה, הרי במקרה זה, כששמעו בו שמת — החזיקו לגמרי, וכבר אז קנו את הנכסים.

ומביאים ראיה לשאלה אם עובר יורש: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: תינוק בן יום אחד נוחל (יורש) נכסים, ומנחיל נכסים ליורשיו. ונדייק מכאן: בן יום אחד — אין [כן], עובר — לא! ודוחים: הא [הרי] כבר אמר רב ששת: הכוונה היא באותה משנה לדין אחר, שתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם ברגע שנולד, כדי להנחיל אותם (גם אם מת לאחר יום) ליורשיו שאינם יורשי האם, כגון לאחין שיש לו מן האב. ובמקרה זה דוקא כשהוא בן יום אחד נוחל ומנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר שמתה אמו והותירה נכסים — לא נוחל את אמו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? —