אבל יש יותר מכפי סיפוקן של הבנות לצרכיהן, בכל זאת שקלי להו [יקחו להן] הבנות לכולהו [את הכל]? מדוע? אלא אמר רבא: מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר, כל מה שמעבר לכך — הרי הוא לבנים.

א פשיטא [פשוט לנו] שאם היו הנכסים מרובין ואחר כך נתמעטו — כבר זכו בהן יורשין, כלומר, הבנים, בזמן שהיו מרובים, והרי הם ברשותם, ויתנו מהם מזונות לבנות. אבל אם היו הנכסים מועטין ולא ניתנו ביד הבנים ואחר כך נתרבו מאי [מה הדין]? וצדדי השאלה: האם נאמר כי מבחינה מהותית גם נכסים מועטים ברשות היורשין הבנים קיימי [הם עומדים], הלכך [על כן] ברשות יורשין שבוח [הושבחו], ולכן הם חוזרים ומקבלים את מה שנתרבה. או דלמא [שמא] סלוקי מסלקי [מסולקים] היורשין מהכא [מכאן], מן הנכסים המועטים, ומה שנתרבה, נתרבה לצורך הבנות?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטין שהוריש אביהם, למרות שאינם רשאים לעשות כן — מה שמכרו מכרו. ומכאן משמע שהנכסים המועטים אינם יוצאים לגמרי מרשות הבנים אף על פי שבפועל אינם רשאים להשתמש בהם, ומכאן שאם השביחו השביחו להם.

ב יתיב [ישב] ר' ירמיה קמיה [לפני] ר' אבהו וקא בעי מיניה [ושואל היה ממנו]: אלמנתו של אדם, שמזונותיה מוטלים על היורשים, מהו שתמעט בנכסים? כלומר, האם לוקחים בחשבון מזונות אלו כדי להגדיר את הנכסים כנכסים מועטים? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כך: כיון דאית [שיש] לה מזוני [מזונות] מן הירושה — ממעטא [ממעטת], או דלמא [שמא] כיון שאילו מנסבא [תינשא] לית [אין] לה מזונות, השתא נמי לית [עכשיו גם כן, לצורך הגדרת הנכסים, אין] לה ואינה ממעטת?

ושאלה נוספת: אם תמצא לומר, כצד השני, שכיון שאילו מנסבא לית [תינשא אין] לה השתא נמי לית [עכשיו גם כן אין], לה ואינה ממעטת בנכסים, יש לשאול: בת אשתו מנישואין קודמים, שהיתנה הבעל שתתפרנס מרכושו במשך שנים אחדות (ואין התחייבות זו בטלה גם לאחר מותו או עם נישואיה), מהו שתמעט בנכסים? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כך: כיון דכי מנסבא נמי אית [שכאשר היא נישאת גם כן יש] לה שלא כמו אלמנה — וממעטא [ולכן היא כן ממעטת], או דלמא [שמא] כיון שאילו היתה מתה לית [אין] לה — ולכן היא לא ממעטא [ממעטת], אין להכניס את מזונותיה בחישוב ערך הנכסים?

ואם תמצא לומר כצד השני, כיון שאילו היתה מתה לית [אין] לה ולא ממעטא [ממעטת], בעל חוב של האב מהו שימעט בנכסים? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דכי מיית נמי אית ליה [שאם ימות גם כן יש לו], שהרי יורשיו יגבו את החוב, לכן הוא ממעט, או דלמא כיון דמחסרי גוביינא לא [שמא כיון שמחוסרים גבייה אינו] ממעט? זה היה נוסח אחד של הדברים.

ואיכא דבעי לה לאידך גיסא [ויש ששאל את השאלה לצד האחר], כלומר, התחיל את השאלות מצד זה: בעל חוב מהו שימעט בנכסים?