כאן בדברי ר' יוחנן, מדובר בצווח מעיקרא [מתחילה] שמיד כשנתן לו את שטר המתנה אמר שאינו רוצה, ובמקרה זה אכן הוא אינו קונה, כאן — בשותק מעיקרא [מתחילה] בזמן שקיבל לידו את שטר המתנה, ולבסוף רק לאחר מכן צווח שאינו רוצה. שבמקרה זה כבר אין הדבר בידו, שכבר זכה בכך.

אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח — באנו בענין זה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים],

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי (אין רצוני) בהן" בעבדים האלה, אם היה רבן (אדונם) השני, כלומר, המקבל, כהן — הרי אלו אוכלין בתרומה, כעבדי כהן, שמה שאמר "אי אפשי בהם" אינו מועיל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" — כבר זכו בהן יורשין של הנותן, והם נחשבים כעבדים שלהם לכל ענין.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה בבריתא זו: וכי התנא קמא [הראשון] סבור שזכה בהם השני אפילו עומד וצווח שאינו רוצה במתנה זו?!

אמר רבא, ואיתימא [ואם תאמר, יש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: בצווח מעיקרו בזמן הקבלה — דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [חולקים] שלא קני [קונה]. ומן הצד האחר, כאשר שתק מתחילה ולבסוף כשקיבל צווח שאינו רוצה — דכולי עלמא לא פליגי דקני [הכל אינם חולקים שקונה].

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שזיכה לו את הנכסים על ידי אחר והוא היה שם ושתק, ולבסוף כשבאו הנכסים לידו צווח, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: מדשתיק [מכיון ששתק] — קנינהו [קנה אותם], והאי דקא [וזה שהוא] צווח — מהדר הוא דקא הדר ביה [חוזר הוא בו] לאחר מעשה הקנין, ואינו יכול לבטל את קניינו בדרך זו. ואם רצונו להיפטר מן העבדים יעשה זאת בדרך קניינית של מתנה, מכירה, או שחרור.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: הוכיח סופו שצווח, על תחלתו, שאף מתחילה לא רצה במתנה זו. והאי [וזה] שלא צווח עד השתא [עכשיו], משום דסבר [שסבור היה]: כי [כאשר] עדיין לא מטו [הגיעו] הנכסים לידי, לשם מאי [מה] אצווח.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני" — אין אומרין בכגון זה: כל הקודם בשטר זוכה תחילה, ורק ממה שנותר יזכה בו הבא אחריו. אלא אם אין די לכולם — הנכסים מתחלקים בין כולם באופן יחסי לחלקם במתנה. לפיכך, הואיל ואין דין קדימה, לכן גם לענין חיובם, אם יצא עליו, על הנותן, שטר חוב לאחר מותו — בעל החוב גובה מכולם (לפי חלקם במתנה) ואינו גובה תחילה מן האחרון.

אבל אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני" — אומרין שכל הקודם בשטר זוכה תחילה, ואם נשאר — יזכה השני. לפיכך, אם יצא עליו שטר חוב — גובה בעל חוב את כל החוב מן האחרון, אין לו במה שקיבל האחרון כדי לכסות את כל החוב — גובה ממי שלפניו, אין לו לזה שלפניו — גובה משלפני פניו כלומר, מהזוכה הראשון.

ב ועוד בענין מתנת שכיב מרע, תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר בשעת מותו "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו" — הרי זה נוטלן את מאתיים הזוז הללו, ומזה נוטל גם את חלק בכורתו. אבל אם אמר "תנו לו מאתיים זוז בבכורתו" — אינו מקבל את שניהם, אבל ידו של הבכור על העליונה, כיצד? אם רצה — נוטלן את מאתיים הזוז, אם רצה — נוטל חלק בכורתו ולא את מאתיים הזוז.

וכיוצא בזה שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה" — נוטלתן את מאתיים הזוז הללו, ונוטלת גם את כתובתה, שאנו מבינים שהוסיף לה מאתים זוז על הראוי לה בכתובה. ואולם אם אמר "בכתובתה" —