ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא במשמעות ההלכתית של "אחריך". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וירד הראשון ומכר את הנכסים ואכל את פירותיהם — לאחר מותו של הראשון השני מוציא את הנכסים מיד הלקוחות, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר הראשון, ומה שמכר — אינו חוזר.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני" — יורד הראשון ומוכר ואוכל לכתחילה, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.

ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, ומדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה שיטותיהם הפוכות מן הברייתא הראשונה!

ומשיבים: מדברי רבי על דברי רבי לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא הראשונה, שאם מכר אינו מכור, נאמר לגופא [לגופו] כשמכר את גוף השדה, הא [זה] שאמר שמוכר ואוכל לכתחילה — לפירא [כשמכר לפירות]. וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא השניה שאין לראשון אלא אכילת פירות, מדובר לכתחלה, הא [זה] שאם מכר אין השני יכול להוציא מידו — דיעבד [כשעשה מעשה ומכר].

אמר אביי: איזהו רשע ערום? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהרי רבן שמעון בן גמליאל אינו אומר שיעשה כן לכתחילה, אלא שאין המעשה בטל בדיעבד, והנותן עצה למכור ולשלול את זכותו של השני הוא רשע ערום.

א ובפסק ההלכה בענין זה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם עבר הראשון ומכר — אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ומודה הוא, שאם נתנן הראשון לאדם אחר במתנת שכיב מרע — לא עשה כלום, והשני מוציא מיד הקונה.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, ואולם קודם לכן, ברגע המיתה עצמו, כבר קדמו "אחריך", כלומר, השני, שזכה בנכסים מכח נותן המתנה, שאמר כבר "ואחריך לפלוני".

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך] שמתנת שכיב מרע לא נקנית אלא לאחר המיתה? והא איתמר [והרי נאמר] שחלקו בשאלה: מתנת שכיב מרע מאימתי קנה המקבל? אביי אמר: עם גמר מיתה, כלומר, ברגע המיתה עצמו, ורבא אמר: לאחר גמר מיתה!

ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] אביי מההלכה ההיא שמתנת שכיב מרע חלה מיד במותו. ושואלים: ממאי דמההיא הדר ביה [ממה, מנין, שמאותה הלכה חזר בו]? דלמא מהא הדר ביה [שמא מזו חזר בו] והוא סבור שרק לאחר המיתה קנה!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, כי יש ראיה לשיטה זו ממה דתנן [ששנינו במשנה]: האומר לאשתו "זה גיטך אם מתי", או שאמר "זה גיטך מחולי זה", או "זה גיטך לאחר מיתה" — בכל אלה לא אמר כלום, שאין גט חל לאחר מות המגרש. ומכאן משמע שכל שמצווה אדם מחמת שהוא הולך למות — אין כוונתו שיחול אלא לאחר המיתה.

ועוד בפסקי הלכה בענין זה, אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם מכר הראשון את הנכסים הריהם מכורים, ואפילו היו בהן עבדים והוציאן לחירות.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אם ביכולתו למוכרם מדוע לא יוכל לשחררם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אמר ליה [יכול היה לומר לו] הנותן: למיעבד איסורא [לעשות איסור] לא יהבינן [נתתי אותם] לך, שאסור לשחרר עבדים לכתחילה, קא משמע לן [השמיע לנו] ר' יוחנן שבכל זאת רשותו לעשות כן.

ועוד בענין זה אמר רב יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואפילו עשאן תכריכין למת. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיכול היה הנותן לומר: לשוינהו [לעשות אותם] איסורי הנאה לא יהבי [נתתי] אותם לך, אלא לשימוש והנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהנכסים ברשותו.

ב ודנים בענין הקשור לענייננו. דרש רב נחמן בר רב חסדא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני", נטלו הראשון ויצא בו, כלומר, רצה לצאת בו ידי חובת מצות לולב. וביום טוב הראשון של סוכות צריך שיהו ארבעת המינים של הנוטל, ולא של אדם אחר — באנו בכך למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בטיב הקנין של הראשון. שלדעת רבי הואיל ואין הראשון יכול למכור מתנה מעין זו אלא לפירות — אינו קנוי לו לגמרי ואינו יוצא בו. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שיכול למכור לגמרי — יוצא בו ידי חובתו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם [שם], אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב]. אלא הכא [כאן],