אמר ליה [לו] רב כהנא: אילו הדר קני [היה חוזר וקונה] נכסים אחרים, מי [האם] לא שקלא [היתה נוטלת] כתובתה מאותם נכסים? וכיון שאילו הדר קני שקלא [היה חוזר וקונה היתה נוטלת], השתא נמי שקלא [עכשיו גם כן נוטלת] כתובתה מחלק הבת שמתה.

ועוד בענין זה, מסופר, ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה [אדם אחד שחילק את נכסיו לאשתו ולבניו], שעשאה שותף בין בניו, שייר חד דיקלא [דקל אחד] שלא כתב למי הוא שייך, סבר [סבור היה] רבינא למימר [לומר] כי לית [אין] לה לצורך גביית כתובתה אלא חד דיקלא [דקל אחד]. שכיון שהשאיר לה דקל אחד שלא פירש, מן הסתם אותו ייחד לשם כתובתה. אמר ליה [לו] רב יימר לרבינא: אי לית [אם אין] לה זכות לגבות כתובתה בשאר הנכסים, שאתה סבור שויתרה לגמרי על כתובתה — חד דיקלא נמי לית [אותו דקל אחד גם כן אין] לה, והוא של היורשים! אלא, כך צריך אתה לומר: מיגו דנחתא לדיקלא [מתוך שהיא יורדת ונוטלת את הדקל בכתובתה], ומכאן עולה שלא איבדה אותה — נחתא נמי לכולהו נכסי [יורדת גם כן לכל הנכסים] לגבות מהם.

א ועוד לענין המשנה, אמר רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר — רואין: אם אותו אדם ראוי ליורשו, כגון אחד מבניו — נוטלן משום ירושה, ואם לאו [לא] — נוטלן משום מתנה.

אמר ליה [לו] רב נחמן: גנבא גנובי [גנוב לגנוב] למה לך, לומר כך את דבריך? אי סבירא לך [אם סבור אתה] כר' יוחנן בן ברוקה, אימא [אמור] במפורש: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, דהא שמעתתיך [שהרי ההלכה שלך] כר' יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא [שהולכת], שיכול אדם להוריש את כל נכסיו לכל מי שירצה מיורשיו!

דלמא כי הא קאמרת [שמא במקרה כגון זה אומר אתה, מתכוון אתה בדבריך]: דההוא דהוה קא שכיב [במקרה של אדם אחד שהיה גוסס] ולא היו לו בנים, ואמרו ליה [לו]: נכסיה למאן [הנכסים למי], דלמא לפלניא [שמא לפלוני]? ואמר להו [להם]: אלא למאן [למי]? ואמרת לן עלה [לנו עליה]: אם אותו פלוני ראוי ליורשו — נוטלן משום ירושה, ואם לאו [לא] — נוטלן משום מתנה? אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: אין, הכי קאמינא [כן, כך אמנם אני אומר], כלומר, זו היתה כוונת דבריי.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נחוצה הבחנה זו בין ירושה ומתנה? והרי בין כה וכה הנכסים מגיעים לידי אותו אדם, ומה ההבדל אם נוטלם משום ירושה או משום מתנה? סבר [סבור היה] רב אדא בר אהבה כאשר ישב קמיה [לפני] רבא למימר [לומר] כך: אם ראוי אותו אדם ליורשו — אלמנתו של המוריש נזונית מנכסיו, שהרי לאלמנה יש זכות למזונות מן הנכסים שבידי היורשים, ואם לאו [לא], שאינו ראוי ליורשו, ונכסים אלו ניתנו לו במתנה — אין אלמנתו נזונית מנכסיו.

אמר ליה [לו] רבא: וכי מיגרע גרעא [נגרע] כוחה של האלמנה אם היתה זו מתנה? השתא [עכשיו הרי] בירושה שהיא דאורייתא [מן התורה] אמרת [אומר אתה] שאלמנתו נזונית מנכסיו, במתנה מתנת שכיב מרע, שאינה נקנית למקבל אלא דרבנן [מדברי סופרים], לא כל שכן שאשתו ניזונת מהם?

אלא אמר רבא: חשיבותה של ההבחנה בין מתנה לירושה הריהי כמו ששלח רב אחא בר רב עויא: לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, אם אמר "נכסי לך ואחריך לפלוני", אם היה ראשון ראוי ליורשו — אין לשני במקום ראשון כלום, שבמקרה כזה שהוא ראוי ליורשו אין לשון זו ("נכסי לך") לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק, לא ניתן לקטוע אותה, והיא עוברת מאליה מאדם ליורשיו. ולפי זה אם ירושה היתה לראשון — שוב אין מוציאים מידו ומיד יורשיו אחריו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: איך אנו יכולים לומר שנתינה זו אין לה הפסק? והא אפסקה [והרי הפסיק אותה הוא עצמו] שהרי אמר "אחריך לפלוני"! ואומרים: אכן הוא המוריש סבר [סבור] שירושה יש לה הפסק, ולכן נתנה לאחר, ואולם רחמנא אמר [התורה אמרה]: אין לה הפסק ודבריו בטלים.