ואולם מגמר נמי לא תגמרו מיניה [ללמוד גם כן אל תלמדו ממנו] לעשות ככתוב בו, למרות שמתקשים אתם בפסק זה, שכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואתם צריכים לעשות לפי שיקול דעתכם, כפי הנראה לכם נכון.

א וחוזרים לדון בשיטת ר' יוחנן בן ברוקה שבמשנתנו, במי שאומר שאחד מבניו יירשנו, שדבריו קיימים. בעי [שאל] רבא: בבריא היאך? אם אדם בריא מוריש את כל נכסיו לאחד מבניו, מה הדין? האם כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן בן ברוקה את הלכתו זו — אמר זאת דווקא בשכיב מרע, דבר אורותי [שבן הורשה] הוא, שהוא עומד למות ומחלק ירושתו, ועליו נאמר "ביום הנחילו את בניו" — שהוא יכול להנחיל למי מהם שירצה, אבל בבריא שנותן משום ירושה — לא. או דלמא [שמא] אפילו בבריא נמי [גם כן] נאמרה הלכה זו?

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך ממה שאמר לו ר' נתן הבבלי לרבי, ר' יהודה הנשיא שערך וניסח את המשנה: שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה! דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כתובות: לא כתב לה הבעל לאשתו בכתובתה "בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי, אינון ירתון [בנים זכרים שיהיו לך ממני, הם יירשו] את כסף כתובתיך יותר על חולקיהון [חלקיהם] שעם אחוהון [אחיהם] "שאם הוא ימות אחריה ויהיו לו בנים גם מאשה אחרת, בניה של אשה זו ירשו תחילה את הכלול בכתובתה, ורק לאחר מכן יחלקו עם שאר הבנים בשאר הנכסים. גם אם לא נכתב דבר זה בכתובה — חייב, שתנאי בית דין הוא, תקנה שתיקנו חכמים שיטלו הבנים כתובת אימם. ומכאן שלדעתך הלכה כדברי ר' יוחנן בן ברוקה, שרשאי האב להוסיף לבן מסויים בירושה יתר על חלקו.

ואמר לו רבי: אין אנו שונים בדבר זה "ירתון (יירשו) בנייך כסף כתובתיך", אלא "יסבון (יטלו) בניך כסף כתובתיך "תנן [שנינו], ובלשון מתנה יכול האב להרבות ולמעט בירושה לדעת כולם, כפי ששנינו במשנה הקודמת (לעיל בבא בתרא קכו,ב).

ומסופר, לאחר מכן חזר ואמר רבי: ילדות (שטות של ילד) היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי לומר דבר שאינו נכון. ומדוע אין זה נכון? אלא דקיימא לן [שהרי מוחזק בידינו]: בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי [כתובת בנים זכרים אינה טורפת מנכסים משועבדים], שאין הבנים יכולים לגבות את דמי כתובת אימם מנכסים שכבר מכר אביהם לאחרים, ואולם אי סלקא דעתך "יסבון" תנן, אמאי [אם עולה על דעתך ש"יטלו" שנינו, מדוע] אם כן לא טרפא ממשעבדי [יטרפו הבנים מנכסים משועבדים]? שאם הוא שטר מתנה — הרי הוא חל מרגע שנכתב, ואם כן מתנתם של הבנים קודמת לנכסים שמכר! אלא שמע מינה "ירתון" תנן [למד מכאן ש"יירשו" שנינו], כלומר, לאחר מותו, וכיון שכבר מכר האב שוב אין לבנים חלק בהם.

ומעתה, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו סברה זו] שיכול לחלק ירושה לחלק מבניו כפי שירצה — ר' יוחנן בן ברוקה, ומשנה זו אם כן לשיטתו היא. ושמע מינה [ולמד מכאן] שדבריו נאמרו אפילו בבריא, שהרי כתובה כותב אדם כשהוא נושא אשה, ולא כשהוא שכיב מרע. ונפתרה איפוא שאלתו של רבא.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: כיצד יש להוכיח מן הנוסח "ירתון" שמשנה זו לשיטת ר' יוחנן בן ברוקה נאמרה? והרי בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנוסח הוא "יסבון" ["יטלו"], ובין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנוסח הוא "ירתון" ["יירשו"], יש לשאול: כיצד מקנה אדם לבניו עוד בזמן נישואיו כתובת "בנין דכרין"? הא [הרי] כלל הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ואפילו לדעת ר' מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי [דברים אלה אמורים] כשהוא מקנה אותו לדבר (למי) שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם — לא, וכשנושא אשה הרי אין בניה עדיין בעולם!

אלא בהכרח עליך לומר שתנאי בית דין שאני [שונה], שיש כח ביד חכמים להקנות דבר למרות שאינו בגדר דיני המתנה הרגילים. הכא נמי [כאן גם כן] לענין נוסח הכתובה נאמר: תנאי בית דין שאני [שונה], ואף לדעת חכמים הסבורים שאינו יכול להוריש לחלק מבניו יותר מן האחרים, תיקנו חכמים שיוכל לעשות כן. ואם כן, אין הוכחה כלל שנוסח המשנה הוא כדעת ר' יוחנן בן ברוקה!

אמר ליה [לו] אביי: גם אם תוקף הדבר הוא מפני תנאי בית דין, מכל מקום עיקר הראיה היא משום דקא מפיק לה [שהוא מוציא זאת] בלשון "ירתון" ["יירשו"], שאם משתמשים בלשון זו ולא בלשון מתנה, משמע שאף במקרים אחרים יכול להוריש לבניו כפי שירצה, ומכאן ששיטת ר' יוחנן בן ברוקה היא.

הדר [חזר] ואמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר נכון מה שאמרתי], כי גם לשיטת חכמים החולקים עליו, יש טעם לשימוש בנוסח "ירתון", לפי דתנן [ששנינו] באותה משנה, מיד לאחר מכן: לא כתב לה בתנאי כתובתה "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן [בנות נקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות] בביתי ויתזנן מנכסאי [ויזונו מנכסי] עד דתילקחן לגוברין" [שילקחו לאנשים] — חייב מכל מקום לפרנס את הבנות, לפי שהוא תנאי בית דין.

אם כן נמצא שיש בכתובה שני תנאים צמודים, והוה [והינו] כמוריש לשני אנשים, לזה במתנה ולזה בירושה, וכל דבר שהוא לזה בירושה ולזה במתנה — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שלשון מתנה מתייחסת לכל, ומתחלקים נכסיו כפי שציוה, גם אם חילק למי שאינו מיורשיו.

אמר ליה [לו] רב נחומי, ואית [ויש שאומרים] שאמר זאת רב חנניה בר מניומי לאביי: