מותר בקניבת ירק. ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בימות החול — מפצעין (מפצחים) באגוזים ומפרכסין (מוציאים את הגרעינים) ברימונים מן המנחה ולמעלה לפי שאין בכך מלאכה של ממש ומפני עגמת נפש, שאם לא ידע שיש אוכל מוכן במוצאי החג יהיה לו צער יותר בשעות הצום האחרונות (רז"ה). מסופר: דבי [בני בית] רב יהודה מקנבי כרבא [היו קונבים כרוב]. דבי [בני בית] רבה גרדי קארי [היו גורדים דלעת]. כיון דחזא [שראה] רבה דהוו קא מחרפי [שהיו מקדימים לקנוב] עוד לפני המנחה אמר להו [להם]: אתא איגרתא ממערבא משמיה [באה איגרת מכתב ממערב, מארץ ישראל, משמו] של ר' יוחנן דאסיר [שאסור].

א משנה כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן, כגון ספרי התורה והנביאים הנקראים בציבור, ובין שאין קורין בהן, כספרי הכתובים. אף על פי שכתובים בכל לשון ולדעת חכמים שונים אין קוראים באלה ברבים, מכל מקום יש בהם קדושה וטעונים גניזה. ואותם כתבי הקודש מפני מה אין קורין בהם — מפני ביטול בית המדרש, שהיה זמן קבוע בשבת לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ואסרו לעסוק בכל דבר אחר בשעה זו.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום ארמי או בכל לשון אחרת. רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת. ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה. ומוסיפים: אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכתבי הקודש הכתובים בשפות אחרות ניתנו לקרות בהן — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמצילין אותם. כי פליגי אליבא דמאן דאמר [כאשר נחלקו היה זה לשיטת מי שאומר] לא ניתנו לקרות בהן. שרב הונא אמר: אין מצילין אותם, דהא [שהרי] לא ניתנו לקרות בהן. ואילו רב חסדא אמר: מצילין משום בזיון כתבי הקדש. תנן [שנינו במשנתנו]: כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון. מאי לאו [האם לא נפרש] כי "שקורין בהן" משמעו — ספרי הנביאים, ו"שאין קורין בהן" משמעו — כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון שלא ניתנו לקרות בהן, וקתני [ובכל זאת שנינו]: מצילין, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב הונא!

אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר להוכיח מכאן? אימא סיפא [אמור את סופה של משנה זו], ששנינו בה: טעונין גניזה, והדבר תמוה, שכן השתא אצולי מצילינן [להציל אותם מן הדליקה אנו מצילים], ואם כן לענין זה שטעונים גניזה מיבעי [נצרך לומר]?! אלא ודאי אין משנה זו נהירה כמות שהיא, ובהכרח עלינו להוסיף בה דברים כדי לבארה, ורב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו] ורב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: "בין שקורין בהן" — אלו הנביאים, "ובין שאין קורין בהן" — כתובים. במה דברים אמורים — שכתובין בלשון הקדש, אבל אינם כתובים בלשון הקודש אלא בכל לשון אחרת — אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה, ואפילו הכי [כך], אף על פי כן — גניזה בעו [צריכים]. רב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: "בין שקורין בהן" משמעו — נביאים, "ובין שאין קורין בהן" — כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון חוץ מלשון הקודש — נמי [גם כן] מצילין אותם. והכי קאמר [וכך אמר]: ואף מקק (רקבובית) שלהן טעונין גניזה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו כתובים תרגום וכן כל לשון אחרת — שאינה לשון הקודש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא האומר כי אין מצילים אותם! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : האי תנא סבר [תנא זה סבור] כי אף ספרים שאינם כתובים בלשון הקודש ניתנו לקרות בהן, ואולם דעת רב הונא עצמו אינה כן, ולכן הוא סבור כי אף אין מצילים אותם. תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: כתבי הקודש שהיו כתובין גיפטית (מצרית) או מדית, או עיברית (בכתב העברי הקדום), או עילמית, או יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן — מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא הסובר שאין מצילים! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר זה, דתניא [ששנינו בברייתא]: היו כתובין תרגום וכן בכל לשון אחר שאינו לשון הקודש — מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. ר' יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

אמר ר' יוסי: מעשה באבא (אבי), חלפתא, שהלך אצל רבן גמליאל בריבי (הנכבד), הוא רבן גמליאל מיבנה, לטבריא (טבריה), ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף, ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו יוחנן: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי: שקעהו את הספר הזה תחת הנדבך. אף הוא רבן גמליאל מיבנה כששמע סיפור זה צוה עליו וגנזו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: שבהר הבית עריבה (קערה גדולה) של טיט כפו (הפכו) עליו. אמר רבי: שתי תשובות בדבר להוכיח שלא כך היה: חדא [אחת] וכי טיט בהר הבית מנין? שבהר הבית היו בונים בחומרים אחרים, ולא בטיט. ועוד, אפילו כתבי הקודש שאין קוראין בהם, וכי מותר לאבדן ביד? אלא לכל היותר מניחן במקום התורפה (מקום שבו הם עלולים להתבלות מהר) והן מרקיבין מאליהן. ובאים לברר: מאן תנאי [מי הם התנאים] שאמר רב הונא שנחלקו בהלכה זו