הרי חלקו של בכור בירושת האב, פעמים שהוא עם אח אחד, ופעמים חלקו עם חמשה אחים, והואיל והתורה אינה מחלקת בין המקרים יש להשוות את הדין בכל המצבים, ולומר: מה חלקו עם אחד — מקבל פי שנים כאחד כמו אותו אח, אף חלקו עם חמשה — פי שנים כשל אחד האחים!

ואפשר לטעון גם להיפך, או כלך (לך) לדרך זו, לצד השני, ואמור: חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד — פי שנים בכל הנכסים, שכן הוא נוטל שני שליש מכלל הנכסים, אף חלקו עם חמשה יהיה פי שנים בכל הנכסים!

תלמוד לומר: "והיה ביום הנחילו את בניו" (דברים כא, טז), ובכתוב זה, שאינו נחוץ במקומו, התורה ריבתה נחלה אצל אחין, ומכאן יש להכריע: הא [הרי] אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון; ומביאים ראיות נוספות לדין זה,

ואומר הכתוב: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה" (דברי הימים א ה, א), וכן אומר הכתוב: "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף" (דברי הימים א ה, ב), ומעתה נלמד:

נאמרה לשון "בכורה" ליוסף בפסוקים אלה ("נתנה בכורתו לבני יוסף", "הבכורה ליוסף") ונאמרה לשון "בכורה" לדורות בפרשת נחלת הבכור ("לו משפט הבכורה", דברים כא, יז), ונלמד מזה על זה: מה בכורה האמורה ליוסף משמעה שקיבל פי שנים כאחד מן האחים, אף בכורה האמורה לדורות — פי שנים כאחד; והרי כך

אומר הכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב). ומביאים מה שאמרו חכמים על פסוק זה: וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: "בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו, כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני" (תהלים מד, ה–ז)! אלא, "חרבי" — זו תפלה, "קשתי" — זו בקשה.

ודנים בדברי הברייתא, ושואלים: מאי [מה פירוש] "ואומר"? מדוע יש צורך להביא ראיות נוספות? ומסבירים: לאחר שהובאה הראיה מן הפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו", כאילו ממשיכה הברייתא ואומרת: וכי תימא [ואם תאמר] כי האי [פסוק זה] לכדברי ר' יוחנן בן ברוקא הוא דאתא [שבא], לומר שיש לאב רשות להנחיל לכל אחד מבניו את כל רכושו, ואין ללמוד מכאן דבר זה — תא שמע [בוא ושמע] ראיה מהפסוק האחר: "ובני ראובן בכור ישראל... נתנה בכורתו לבני יוסף", ומכך שבני יוסף נטלו שני חלקים כשני אחים, יש ללמוד לדורות, בגזירה שווה מ"בכורתו" "בכורה".

וכי תימא [ואם תאמר]: "בכרה" מ"בכורתו" לא גמרינן [אין אנו למדים] ואין כאן גזירה שווה, תא שמע [בוא ושמע] ולמד גזירה שווה מ"בכורה" — "והבכרה ליוסף".

וכי תימא [ואם תאמר]: יוסף גופיה [עצמו] ממאי [ממה, מנין יודע אתה] שפי שנים כאחד הוה [היה]? תא שמע [בוא ושמע]: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח, כב), כלומר, חלק אחד נוסף.

על ראיה זו אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אימא [אמור] ש"שכם אחד" משמעו שהוא מוסיף לו דיקלא בעלמא [דקל בלבד] או דבר קטן כלשהו, אבל לא חלק שלם! אמר ליה [לו]: עליך, כלומר, כדי להוציא מסברה שכזו, אמר קרא [הכתוב]: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ו), לומר שנוספה ליוסף נחלת שבט שלם, כאחד מבני יעקב.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף? ותוהים: מה ראה?! הרי טעם הדבר מפורש הוא — "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף" (דברי הימים א ה, א) כתיב [נאמר]! אלא כך היתה השאלה: מה ראה שנתנה ליוסף דווקא ולא לאחר?

אמר לו ר' שמואל בר נחמני לר' חלבו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? — לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו, לימים העשיר אותו יתום ואמר: אהניהו לבעל הבית מנכסי. וכך הואיל ובמשך שנים פירנס יוסף את יעקב במצרים, מצא יעקב בזמן ההנחלה מקום להחזיר לו טובה. אמר ליה [לו] ר' חלבו: ואי לאו [ואם לא] שחטא ראובן, לא מהני ליה [היה יעקב מהנה לו] ליוסף ולא מדעם [דבר]? וודאי לא זאת עיקר הסיבה.

אלא האם ר' יונתן רבך לא כך אמר, ופירש ענין זה באופן הזה: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב [שנאמר]: "אלה תלדות יעקב יוסף" (בראשית לז, ב), שיוסף היה עיקר תולדותיו של יעקב, אלא שקדמתה לאה ברחמים (בתפילה), ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה את הבכורה.

ומבארים: מאי [מה פירוש] "קדמתה לאה ברחמים"? — דכתיב [שנאמר]: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט, יז), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "רכות"? אילימא [אם תאמר] רכות ממש, שהיו נוטפות דמעות, וכי אפשר שלכך הכוונה? והרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית ז, ח), שהאריך הכתוב באומרו "אשר איננה טהורה" על מנת שלא לכתוב על הבהמה במפורש שהיא טמאה, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא אמר ר' אלעזר: יש להבין "רכות" במשמעות ארוכות, לומר שמתנותיה ארוכות, שהמתנות שניתנו לשבטי לאה, כהונה (ללוי) ומלכות (ליהודה), נמשכות לדורות, שלא כמתנות שניתנו לשבטי רחל.

רב אמר: לעולם רכות ממש, שהיו דומעות, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה. שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו באים מארץ ישראל והיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה אחות לבן, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה שבבנות תינשא לגדול שבבנים וקטנה לקטן.

והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת (שואלת): גדול מה מעשיו? והיו אומרים לה: איש רע הוא מלסטם (גוזל) בריות, וכששאלה: קטן מה מעשיו? היו עונים לה: "איש תם ישב אהלים" (בראשית כה, כז), והיתה בוכה על שתצטרך להינשא לרשע זה עד שנשרו ריסי עיניה מחמת הבכי, וזהו השבח במה שעיניה רכות.

ומעירים: והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "וירא ה' כי שנואה לאה" (בראשית כט, לא), מאי [מה פירוש] "שנואה"? אילימא [אם תאמר] שהיתה שנואה ממש, וכי אפשר הדבר? והרי בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה והוא הענין של "שנואה" — "ויפתח את רחמה" (בראשית כט, לא).

וממשיכים בביאור דברי ר' יונתן: ומאי [ומה] צניעות היתה בה ברחל? דכתיב [שנאמר]: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (בראשית כט, יב), ותמוה הדבר: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא יש להבין "אח" האמור כאן במובן אחר. וכך היו מדברים ביניהם, אמר לה: מינסבת [תינשאי] לי? אמרה ליה [לו]: אין [כן], מיהו [ואולם] אבא שלי רמאה [רמאי] הוא, ולא יכלת ליה [תוכל לו].

אמר לה: מאי רמאותיה [מהי רמאותו]? במה הוא יכול לרמותני? אמרה ליה [לו]: אית [יש] לי אחתא דקשישא מינאי [אחות שמבוגרת ממני] ולא מנסבא לי מקמה [ישיא אותי לפניה]. אמר לה: אחיו אני ברמאות, והוא מה שאמר שאחי אביה הוא. אמרה ליה [לו]: ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא [והאם מותר להם לצדיקים להתהלך, להתנהג ברמאות]? ענה לה: אין [כן], פעמים מותר הדבר, ככתוב "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב כב, כז). ומה עשה כדי שלא ירמה אותו לבן? מסר לה לרחל סימנין שידע על ידם שהיא זו שמשיאים לו לאשה.

כי קא מעיילי לה ללאה [כאשר הכניסוה את לאה] לחופה, סברה [חשבה] רחל: השתא מיכספא אחתאי [עכשיו תתביש אחותי] כאשר יגלה יעקב את המירמה. מסרתינהו ניהלה [מסרה אותם, את הסימנים, לה]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ויהי בבקר והנה הוא לאה" (בראשית כט, כה), ויש לתמוה: מכלל הדברים אתה למד שעד השתא [עכשיו] לאו [לא] לאה היא?! אלא, מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה, לא הוה ידע לה [היה יודע בה] עד ההיא שעתא [אותה שעה] שראה אותה בבוקר.

ב בעא מיניה [שאל אותו] אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן של יעקב ומשפחתו הבאים למצרים אתה מוצא שבעים ("כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". בראשית מו, כז), בפרטן כשאתה מונה את שמותיהם (בראשית מו, כז) אתה מוצא שבעים חסר אחד! אמר ליה [לו]: תאומה היתה עם דינה, דכתיב [שנאמר]: "ואת דינה בתו" (בראשית מו, טו). ש"את" לשון ריבוי ותוספת היא, והיא המשלימה למספר השבעים. חזר והקשה לו: אלא מעתה, לפי זה, גם תאומה היתה עם בנימן, דכתיב [שנאמר]: