מניין לשנוי בגדים, שנחשב לדרך כבוד, מן התורה, שכן נאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד). ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, לימדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, מאחר ובישול היא עבודה המביאה ללכלוך בגדים — אל ימזוג בהן כוס לרבו כשהוא משמשו שימוש של כבוד.

אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק. ושואלים: והא [והרי] ר' אחא בר חנינא נפיק [יצא] במנעלים מטולאים! אמר ר' אחא בריה [בנו] של רב נחמן: אסרו רק בנעליים המטולאות בטלאי על גב טלאי.

ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב (כתם שומן) על בגדו — נחשב כחייב מיתה, שכן נאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] משנאי אלא "משניאי", כלומר, אלה הגורמים להשניא את התורה על הבריות הרי זה כאילו "אהבו מות" — שחייבים מיתה. רבינא אמר: לא רבב נאמר אלא רבד (כתם דם) (ר"ח) איתמר [נאמר], שיש בכך גנאי גדול יותר. ומוסיפים: ולא פליגי [נחלקו] להלכה, אלא הא [זה] ששנינו שצריך להזהר בכל כתם — הרי זה בגלימא, שהיא בגד עליון, והא [זה] ששנינו שיש להזהר בכתם דם — הרי זה בלבושא [בלבוש תחתון], שיש להיזהר בכתם דם, שיש בו גנאי אבל בשאר כתמים אין להקפיד בו כל כך.

ומעין זה אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים" (ישעיהו כ, ג), שאין לפרש כמשמעו, אלא "ערום" — שלבש בגדים בלואים, "ויחף" — במנעלים המטולאים.

א תנן התם [שנינו במשנה שם]: רבב של שומן על המרדע של חמור — חוצץ, ואם הוא טמא — אין הטבילה מועילה לו עד שיוסר הרבב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: רבב חוצץ דווקא כשגודלו מגיע עד כגודל איסר האיטלקי ולא בפחות מזה. ועל הבגדים, אם היה בהם כתם שומן מצד אחד — אינו חוצץ, אבל אם היה הרבב גדול עד שעבר הכתם משני צדדין — חוצץ. ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אף מצד אחד חוצץ.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' שמעון בן לקיש מר' חנינא: רבב שעל מרדעת, האם מצד אחד אמרו שהרבב חוצץ בו או משני צדדין? אמר ליה [לו] ר' חנינא: זו במפורש לא שמעתי, ואולם כיוצא בה שמעתי. דתנן [שכן שנינו] באותה משנה שר' יוסי אומר: בגד של בנאין — יש בו חציצה כשהכתם מצד אחד, ושל בור (עם הארץ) שאינו מקפיד בנקיונו — כשהכתם משני הצדדין. ובודאי לא תהא מרדעת של חמור חשובה מבגדו של עם הארץ.

ומעירים: מאי [מה הם] "בנאין" המוזכרים כאן? אמר ר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. ובהקשר לכך אמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שאמרו שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, כלומר, שאם אמר שהוא מכיר במציאה שהיא שלו שמחזירים לו את החפץ גם אם אין בו סימנים — זה המקפיד על חלוקו (בגדו הפנימי) להופכו, כדי שלא ייראו התפירות הגסות, שנוהג בכל דרכיו כתלמיד חכם אף בהקפדה על נקיון וסדר (מהרש"א). ואגב כך מוסיפים מה שאמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור — זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ובקיאות זו שאמרו — בכל המסכתות, ואפילו במסכת כלה שהיא המסכת הנלמדת ברבים באותה עת, ואין אנשים רגילים בה.

ואמר ר' יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו — זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, וראוי לציבור לסייע בידו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא לענין למיטרח בריפתיה [לטרוח ולעסוק בלחמו], שראוי לסייע לו בצרכיו החיוניים. ואמר ר' יוחנן: איזהו הנכלל בגדר "תלמיד חכם" — כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום, ואומרה. ואומרים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה למעשה] — למנוייה [לענין מינויו] כפרנס על הציבור; אי בחדא מסכתא [אם בקי כך במסכת אחת] — ימנוהו באתריה [במקומו], אי בכוליה תנויה [אם בכל לימודו] — יעמידוהו בריש מתיבתא [בראש הישיבה].

ר' שמעון בן לקיש אמר: בגדי הבנאים האמורים במשנה אלו הם כלים (בגדים) האוליירין (של בלנים) הבאין ממדינת הים, שהכתם בהם ניכר, ומקפידים בנקיונם. ושואלים: למימרא דחיורי נינהו [האם נאמר שאלה לבנים הם]? והאמר להו [והרי אמר להם] ר' ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לא בלבנים — שמא לא אזכה בדיני ואהיה בין הרשעים (הנידונים) כחתן בין אבלים. ולא בבגדים שחורים — שמא אזכה ואהיה בין הצדיקים, ואם אלבש שחורים אהיה כאבל בין חתנים. אלא קברוני בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים, שאינם שחורים ואינם לבנים. אלמא, סומקי נינהו [מכאן שאדומות הם בגדים אלה]! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שניתן לחלק ולומר כי הא [זה] שמשמע מדברי ר' ינאי שהם אדומים — הרי זה בגלימי [בגלימות], ואילו הא [זה] שמשמע מדברי ר' שמעון בן לקיש שהם לבנים — הרי זה בלבושי [בלבוש תחתון].

ב שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר שמקפלין את הכלים ומציעים את המיטות מיום כיפורים לשבת, ומקריבים ביום הכיפורים שחל ביום ראשון חלבים שנשארו מן הקרבנות שהוקרבו בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במה שנאמר "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י) לימד הכתוב על חלבי שבת שקריבין ביום הכיפורים שאף הוא נקרא "שבת", ודרש כאילו נכתב עולת שבת — בשבת אחרת. יכול אף חלבים של יום הכיפורים יהיו קרבים בשבת — תלמוד לומר: "בשבתו", למעט: ולא בשבת אחרת, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: במה שנאמר "עלת שבת בשבתו" לימד הכתוב על חלבי שבת שקרבים ביום טוב שלמחרתו. יכול אף יהיו קרבים ביום הכפורים שחל למחרת השבת — תלמוד לומר: "בשבתו" — ולא באחרת.

כשתמצא לומר ותדקדק בשיטות, הרי לדברי ר' ישמעאל נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, ועל סמך הנחה זו הוא אומר שאם נדרים שיכולים לדחות את הקרבתם לימות החול, קרבים בכל זאת ביום טוב, ודאי שיקריבו חלבי שבת ביום טוב שלמחרתו, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא] לרבות — הרי זה להתיר הקרבת חלבים של שבת ביום הכפורים למחרתו. ואילו לדברי ר' עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, ולכן כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] הרי זה למישרא [להתיר] את הקרבת חלבי שבת ביום טוב שלמחרתו, אבל ביום הכיפורים — אסור. אמר ר' זירא: