ולא תהא סבור שתהא תורה שלמה שלנו מדרשת הכתובים, כשיחה בטלה שלכם. ומדוע דברי הזקן הם שיחה בטלה — משום שהקל וחומר שאמר הוא מופרך מעיקרו, שכן אפשר לומר: מה לבת בנו — שכן יפה כחה במקום (יחד עם) האחין של אביה, שהרי היא נוטלת את חלק אביה, בן אבי אביה המת, תאמר בבתו — שהורע כחה במקום אחין שבמקום שיש אחים, אין הבת יורשת כלל. ומכאן ראיה שכוח הירושה של בת הבן גדול מזה של הבת. וכיון שלא מצאו הצדוקים תשובה לדבר, נצחום, גברו עליהם חכמים בויכוח, וחזרו לדין ישראל הישן, ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ובענין זה של ירושת בת הבן עם האחים, לאחר שכמעט השמידו שבטי ישראל את שבט בנימין כולו בעקבות מעשה פילגש בגבעה, נאמר: "ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים... ויאמרו ירשת פלטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל" (שופטים כא, טז–יז),

אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: מלמד, שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין, כדי שלא תעבור נחלה משבט בנימין על ידה. והיתה זו תקנה לשעתה מפני שהיה השבט מועט ביותר במספר אנשיו.

א אגב העיסוק בירושת מי שאין לו בן, מביאים מה שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו — הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה (כעס). ומנין לנו כן — כתיב הכא [נאמר כאן בפרשת ירושות]: "והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), וכתיב התם ונאמר שם ביום ה' לעתיד]: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו). הרי שמשתמשים בענין הסבת נחלה באותו שורש של "עבר", שמשמעו גם לשון כעס.

ועוד בענין זה נאמר: "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים" (תהלים נה, כ), ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו בפירוש פסוק זה, חד [אחד מהם] אמר: "אשר אין חליפות למו" כוונתו כל שאינו מניח בן להחליפו. וחד [ואחד מהם] אמר: כל שאינו מניח תלמיד שימלא את מקומו.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תתברר] שר' יוחנן הוא שאמר שהכוונה לזה שאינו מניח תלמיד, דאמר [שכך היה אומר] ר' יוחנן לאחר שמתו בניו בחייו, כשהיה מנחם אחרים: דין גרמיה דעשיראה ביר [זוהי העצם של בני העשירי], שלא נשארו לו בנים נוספים. וכיון שהיה מזכיר את הדבר, בלי להתבייש בו, משמע שהיה סבור שמי שלא הניח בן אחריו אינו בכלל "ולא יראו אלוקים", ואם כן תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שאמר תלמיד.

ושואלים: ומכיון שר' יוחנן הוא שאמר שפירוש הפסוק הוא למי שאינו מניח תלמיד, מכאן שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שאינו מניח בן?

והא [והרי] ר' יהושע בן לוי לא אזיל [היה הולך] לסתם בי טמיא [בית האבל] אלא רק לבי מאן דשכיב [לבית מי שמת] בלא בני [בנים], דכתיב [שנאמר]: "בכו בכה להלך" (ירמיהו כב, י), ואמר רב יהודה אמר רב: כוונתו להולך בלא בן זכר, ואם אדם כזה אינו נחשב ירא אלקים, בוודאי לא היה משתדל ללכת ולנחם דווקא אדם כזה. אלא יש לומר להיפך: ר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שלא השאיר תלמיד.

ומקשים: ומכיון שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מי שלא השאיר תלמיד, מכאן שר' יוחנן הוא שאמר שמי שאינו מניח בן אינו ירא אלוקים, ואם כן

קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן שהיה מראה את עצם בנו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] שהיה מנחם אחרים בעצם בנו — הרי זו דעתו דידיה [שלו], שהיה סבור: זה שאינו מניח תלמיד. הא [זו] שאמר שאינו מניח בן — הרי זו דעתו דרביה [של רבו].

(סימן לדרשות הבאות של ר' פנחס בן חמא: הדד עני וחכם).

ועוד בענין מי שלא הניח בן, דרש ר' פנחס בן חמא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו וכי מת יואב שר הצבא" (מלכים א יא, כא)? מפני מה באותו פסוק עצמו בדוד נאמרה בו לשון "שכיבה", וביואב נאמרה בו לשון "מיתה"? ומסבירים: דוד שהניח בן — נאמרה בו שכיבה, שאין זה מוות גמור, יואב שלא הניח בן — נאמרה בו מיתה.

ותוהים: וכי יואב לא הניח בן? והכתיב [והרי נאמר]: "מבני יואב עבדיה בן יחיאל" (עזרא ח, ט)! אלא, יש לתקן ולומר כך: דוד שהניח בן כמותו שהיה ממלא מקומו בגדולה — נאמרה בו לשון "שכיבה" בלבד, יואב שלא הניח בן כמותו — נאמרה בו לשון "מיתה".

כיון שהבאנו דרשה של חכם זה מביאים דרשה אחרת בשמו, דרש ר' פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, שנאמר: "חנני חנני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי" (איוב יט, כא), וקא אמרי ליה חבריה [והיו אומרים לו חביריו לאיוב]: "השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעני" (איוב לו, כא). כלומר, אל תדבר דברים קשים כלפי מעלה, שהרי מוטב לך לבחור באלו מבעוני.

ועוד דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שיתרפא, שנאמר: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי טז, יד). שאם כעס ה' ("חמס מלך") על אדם, ושלח עליו חולי ("מלאכי מוות") — ילך לחכם כדי שיכפר ויסיר מעליו כעס זה.

ב שנינו במשנה, זה הכלל: כל הקודם בנחלה — יוצאי ירכו קודמין; והאב קודם לכל יוצאי ירכו. בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה זו: אבי האב ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל, אם היו צריכים לבוא לרשת בנכסי עשו בן יצחק, אם היה מת בלא בנים, איזה מהן קודם? אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] שמפורש הדבר במשנה: האב קודם לכל יוצאי ירכו, משמע שאברהם קודם. ומעירים: ורמי בר חמא עצמו, מדוע שאל שאלה זו? הרי ודאי ידע את המשנה!