וכי מנין היתה ליאיר נחלה שלא היה לו לשגוב אביו? אלא מלמד שנשא יאיר אשה בעלת נחלה ומתה וירשה.

ומעתה באים להסביר את הברייתא הזו: מאי [מה ענין] "ואומר"? מדוע צריך להביא ראיות נוספות ואינו מסתפק בראיה הראשונה? ומסבירים, שכל ראיה נוספת הובאה כדי להשיב לטענה שאפשר היה לדחות בה את הראיה הקודמת. וכך יש להבין: וכי תימא [ואם תאמר] שהכתוב "וכל בת יורשת נחלה... לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" בסבת (בהסבת) נחלה על ידי הבן קא קפיד קרא [מקפיד הכתוב] שבנה, המתייחס לשבט אביו, יורשה, ובגללו עלולה הנחלה לעבור לשבט אחר, אבל בעל לא ירית [יורש], על כן תא שמע [בוא ושמע], פסוק נוסף, מיותר לכאורה, שנאמר: "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה למטה" (במדבר לו, ז) והוא מדבר בהסבת הבעל.

וכי תימא [ואם תאמר] שהכתוב עדיין מדבר רק בהסבת נחלה על ידי הבן ולא הבעל, ואילו הכתוב הנוסף הזה לא בא אלא כדי לעבור עליו בלאו ועשה, לומר שלא זו בלבד שיש מצות עשה בדבר, אלא שיש בו גם איסור לא תעשה של "לא תסוב נחלה" — תא שמע [בוא ושמע] פסוק נוסף שבו נאמר בענין זה איסור לא תעשה: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" (במדבר לו, ט).

וכי תימא [ואם תאמר] שגם הפסוק הזה מדבר בהסבה על ידי הבן, ובא הכתוב להוסיף עליו איסור נוסף של "לא תעשה", לעבור עליו בשני לאוין ועשה — תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לירושת הבעל, ממה שנאמר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו

"(יהושע כד, לג), וכי מנין היה לפנחס שלא מאלעזר? אלא מלמד שנשא אשה וירשה. וכי תימא [ואם תאמר] שלא ירש פנחס נחלה זו מאשתו, אלא מאימו, שאלעזר הוא דנסיב איתתא [שנשא אישה] בעלת נחלה ומתה, וירתה [וירש אותה] פנחס בנה, ואם כן, יש פה ירושת הבן ולא ירושת הבעל, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד

"(דברי הימים א ב, כב), וכי מנין ליאיר שלא היה לשגוב? אלא ודאי מאשתו ירש. וכי תימא [ואם תאמר]: התם נמי הכי [שם גם כן כך] הוא שיאיר ירש את אימו המתה, אם כן, תרי קראי [שני פסוקים] ללמד אותו דבר למה לי? עד כאן בהסבר דברי הברייתא.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ממאי [ממה] מנין שכך הוא? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כך: הבעל לא ירית [יורש], וקראי [והפסוקים] עוסקים בסבת (בהסבת) נחלה על ידי הבן כדשנינן [כפי שתירצנו והסברנו] לעבור על ענין זה בשני לאוין ועשה, ויאיר שהיתה לו נחלה שלא היתה לאביו, מדובר דזבין מיזבן [שקנה אותה] מאדם אחר, וכן פנחס נמי דזבין מיזבן [גם כן, מדובר שקנה אותה] מאדם אחר, ולא שירש אותה!

אמר ליה [לו] אביי: פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת [שקנה נחלה זו שבה קבור אביו — אין אתה יכול לומר], ומדוע? שאם כן, שהיתה זו קניה, נמצאת שדה חוזרת ביובל לבעליה הראשונים, ונמצא צדיק זה, אלעזר, קבור בקבר שאינו שלו.

וחזר רב פפא והקשה: אלא אימא [אמור] אפשר לומר באופן אחר, שנפלה ליה [לו] לפנחס נחלה זו משדה חרמים, בתור כהן. שאם נותן אדם קרקע חרם לה', הריהי נעשית נחלת עולם לכהנים, ואם כן, אין ראיה מכאן. ועדיין נאמר כי הכתוב המחייב בת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אביה, חושש להסבת הנחלה בסיבת הבן דווקא!

אמר אביי: מכל מקום, אין הנישואין לאיש משבט אביה של האשה מונעים העברת נחלה משבט לשבט, שהרי כתוב זה עוסק באשה שאימה משבט אחר (ראה לעיל בבא בתרא קיא, א), וגם אם תינשא לאיש משבט אביה, סוף סוף הא קא מתעקרא [הרי נעקרת] נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא [משבט האם לשבט האב], שהרי בנה קרוי על שם אביו!

ודחה רב פפא: וממאי [וממה] מוכיח אתה כן לענייננו? דלמא שאני התם [שמא שונה שם], שכבר הוסבה הנחלה על ידי אימה של אשה זו, כשנישאה לאב, ועל כך לא הקפידה התורה! אמר ליה [לו] אביי: שכבר הוסבה לא אמרינן [אין אנו אומרים], שהרי מכל מקום נמצא שמוסבת נחלה משבט לשבט.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: מכל מקום, אף לדברי אביי קשה הדבר, שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שאין איסור הסבת נחלה במקרה שכבר הוסבה, היינו דמתוקמא קרא [זה שמועמד, מוסבר הכתוב] בין בסבת הבן בין בסבת הבעל, שנישואי האשה לאיש משבט אביה מועילים לכך.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לא אמרינן [אין אנו אומרים] שכבר הוסבה, אם כן, כי מינסבא [כאשר היא נישאת אפילו] לאחד ממשפחת מטה אביה, מאי הוה [מה יהיה]? מה התיקון בזה? הא מתעקרא [הרי בכל זאת נעקרת] נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא [משבט האם לשבט האב]!

אמר לו רב אשי: יש תקנה לדבר, דמנסבינן לה לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה [שמשיאים אותה לאיש שאביו הוא משבט של אביה ואמו משבט של אימה], ונמצא שהנחלה נשארת בדיוק באותו מצב שבו היתה בידי האשה.