חדא מינייהו בטולי מבטיל [אחד מהם מן הקשרים בטל משימוש] ויוציא את הבהמה בדוחק רק אחרי התרת קשר אחד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ששניהם נחשבים כקשר שאינו של קיימא, ומותר. אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאחר שפוסק אתה שכך הלכה, אם כן מכלל הדברים ניתן להבין דפליגי [שנחלקו] עליו חכמים. אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [ממנה, מזה]? הרי בין שנחלקו ובין שלא נחלקו הלכה כמותו! אמר ליה [לו] אביי: וכי תנהג כך שגמרא גמור זמורתא [שתלמד למודך וזמר] תהא בחזרה על דברים בלא לחקור את יסודותיהם?!

א משנה קושרין בשבת דלי בפסקיא (חגורה) שבודאי לא ישאירנה קשורה בדלי ואין זה איפוא קשר של קיימא, אבל לא בחבל. ר' יהודה מתיר. וכלל אמר ר' יהודה: כל קשר שאינו של קיימא — אין חייבין עליו.

ב גמרא שנינו במשנה שלדעת התנא קמא אסור לקשור בשבת דלי בחבל, ור' יהודה מתיר. ושואלים: חבל דמאי [של מה]? כלומר, באיזה חבל מדובר כאן? אי לימא [אם תאמר] שמדובר בחבל דעלמא [סתם], כיצד ר' יהודה מתיר? והלא קשר של קיימא הוא! אלא יש לומר שמדובר לא בחבל סתם אלא בחבל דגרדי [של אורג], שהאורג צריך לו למלאכתו ויתירנו לאחר השבת. ושואלים: למימרא דרבנן סברי גזרינן [האם נאמר שחכמים סבורים כי גוזרים אנו] בחבל דגרדי אטו [של אורג משום] חבל דעלמא [סתם], ור' יהודה סבר לא גזרינן [סבור כי איננו גוזרים]?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: חבל דלי שנפסק בשבת — לא יהא קושרו בקשר רגיל אלא עונבו. ור' יהודה אומר: כורך עליו פונדא (איזור חלול) או פסקיא (חגורה), ובלבד שלא יענבנו.

ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמו, שבברייתא שנינו שהוא גוזר על עניבה משום קשירה, ובמשנה אינו גוזר בקשירת חבלים וכן קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], שבברייתא אינם גוזרים ובמשנה שנינו שהם גוזרים גזירה.

ומתרצים: דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה], וטעם ההבדל: חבל בחבל — מיחלף [מתחלף], וכיון שדומים הם — גזרו גם בחבל גרדי, שאם נתיר בו יבואו לטעות ולהורות היתר גם בחבל רגיל. אבל עניבה בקשירה — לא מיחלפא [אינה מתחלפת] ולכן לא גזרו איסור בעניבה. וכן מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן יש לחלק ולומר כי התם [שם] שאסר — הרי זה לא משום דמיחלפא [שמתחלפת] עניבה בקשירה, אלא לדעתו עניבה גופה קשירה גמורה היא ואסורה מעיקר הדין, ולא משום גזירה.

ג אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: מביא אדם בשבת חבל מתוך ביתו, וקושרו בקצה אחד בפרה ובקצה אחר באבוס, ואין זה נחשב כקשר של קיימא, שכן ודאי יתיר את החבל. איתיביה [הקשה לו] ר' אחא אריכא [הארוך, הגבוה] שהוא ר' אחא בר פפא לר' אבא, והלא שנינו במפורש בברייתא: חבל שבאיבוס — קושרו בפרה, ושבפרה — קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס! ומשיבים: התם [שם] שהתירו — מדובר בחבל דגרדי [של אורג] שודאי יתירנו.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כלי קיואי (אורג) מותר לטלטלן בשבת. בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון שבנול האורגים מהו דינם, האם גם הם בכלל היתר זה? ולא השיב תשובה ברורה אלא אין ולאו ורפיא בידיה [כן ולא ורפה התשובה בידו]. ואולם איתמר [נאמר] שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, ואפילו את הכובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי שנא [מה שונים] העמודים שלא יטלטלם? אילימא דקעביד [אם נאמר משום שהוא עושה] גומות כשהוא חולץ את העמוד מן הקרקע, הלא גומות ממילא קא הויין [מעצמן הן נעשות] ובדבר זה אין איסור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו של הירק הטמון מגולין — אינו חושש לא משום כלאים של ירק בגפן, ולא משום שביעית, שאסור לזרוע בשנה זו, ולא משום מעשר שיצטרך לחזור ולעשר את הירקות לאחר הוצאתן שנית, לפי שטמינה מעין זו אינה נחשבת כזריעה, וכן ניטלין בשבת. נמצא אם כן שאין אוסרים בכך משום עשיית גומא!

וענה לו: אין להשוות בין המקרים, שכן בשדה — לא אתי לאשוויי [יבוא להשוות, ליישר] גומות, ואילו הכא [כאן] שהגומות נעשות בבית — יש לחשוש שמא אתי לאשוויי [יבוא להשוות, ליישר] את הגומות, ומשום כך אסרו. בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: כלי קיואי, כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו הדין לענין ההיתר לטלטלן בשבת? אמר ליה [לו] ר' יהודה: אין מטלטלין. ושאלו: מה טעם הדבר? אמר לו: לפי שאין ניטלין אף בחול, שהם כבדים ביותר וקבועים ובטלים למקומם, ולכן לא התירו את טלטולם בשבת.

ד משנה מקפלין את הכלים (הבגדים) לאחר שהפשיטום אפילו ארבעה וכן חמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת. אבל לא משבת למוצאי שבת, שאין עושים בשבת כל מעשה שהוא הכנה לצורך יום חול. ר' ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת אם חל יום הכיפורים ביום שישי. וחלבי הקרבנות שהוקרבו בשבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת שקדושת שבת גדולה מקדושת יום הכפורים. ואילו ר' עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.

ה גמרא אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו שמותר לקפל בשבת את הבגדים אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם — לא, ששניים המקפלים הריהם כמתקנים את הכלי בקיפולם. ובאדם אחד נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא בבגדים חדשים, שאף בלי קיפול ראויים הם ללבישה, אבל בישנים — לא יקפל. וחדשים נמי [גם כן] לא אמרן [שמותר] לקפלם אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא. ולא אמרן [אמרנו] שמותר לו לקפל בשבת בגדים לבנים חדשים אלא כשאין לו בגדים להחליף, אבל אם יש לו בגדים אחרים להחליף — לא יקפל את אלו.

ובתוספתא תנא [שנינו]: בני הבית של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים אפילו כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן אחרים להחליף. אגב דברים אלה הביאו מה שאמר רב הונא: אם יש לו להחליף בגדים חדשים בשבת — יחליף, ואם אין לו להחליף — ישלשל (יאריך) בבגדיו לפני השבת, כדי שיתהדר לכבוד שבת. מתקיף לה [הקשה על כך] רב ספרא: והא מיתחזי כרמות רוחא [והרי נראה בכך כגסות הרוח]. ומשיבים: כיון שבכל יומא [יום] הוא לא קעביד [עושה] כך, והאידנא [ועכשיו], בשבת הוא דקא עביד [שעושה] כך — לא מיתחזי כרמות רוחא [נראה הדבר כגסות הרוח] אלא ככבוד השבת.

ו ובענין זה מביאים ממה ששנינו, נאמר: "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נח, יג) ודרשו בדברים "וכבדתו" — שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא [וכמו זה] שר' יוחנן קרי למאניה "מכבדותי" [היה קורא לבגדיו "כבודי"], ונמצא שיש דרך כבוד בלבוש מתאים. והמשך הפסוק "מעשות דרכיך" משמעו — שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "ממצוא חפצך" — חפציך (ענייניך) שלך אסורין להתעסק ולדבר בהם בשבת, ואולם חפצי שמים (של מצוה) — מותרין. "ודבר דבר" —