א משנה המוכר לחבירו שדה, ואמר לו שמוכר לו בית כור בסימניו המסויימים שיש בו ובמצריו (בגבולותיו), שהראה לו אותם, והתברר אחר כך שלא היה שטח השדה בדיוק בית כור, כיון שמוכר לו שדה מסויים ומוגדר (ולא סתם "בית כור"), אין מדקדקים במידתו כמו במכר רגיל. ולכן אם היה ההבדל פחות משתות (שישית) — הגיעו ונגמר המיקח כמות שהוא. אם היה ההפרש יותר מזה, כגון: רבע, חמישית, עד שתות — ינכה את ההפרש מן המחיר.

ב גמרא ובענין הלכה שאינה מפורשת במשנתנו איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, רב הונא אמר: שתות עצמה דינה כפחות משתות ונגמר המיקח. ורב יהודה אמר: שתות דינה כיותר משתות ומנכה מהמחיר.

ומסבירים את טעמיהם: רב הונא שאמר שדין שתות כפחות משתות, הכי קאמר [כך אמר במשנה], כך יש להבינה: פחות משתות ושתות בכלל זה — הגיעו, יותר משתות — ינכה. רב יהודה שאמר שדין שתות כיותר משתות, הכי קאמר [כך אמר במשנה] כך יש להבינה: פחות משתות — הגיעו, עד שתות ושתות בכלל — ינכה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: המוכר בית כור בסימניו ובמצריו, אם פיחת שתות או הותיר שתות — הרי הוא כשום (הערכת) הדיינין שמעריכים נכסים כדי למוכרם אחר כך במכירה פומבית, והגיעו; והא [והרי] שום הדיינין, שדין שתות עצמה כיותר משתות הוא ובטלה ההערכה, וקשה לרב הונא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: והרי אף לטעמיך [לטעמך, לשיטתך] קשה הדבר, הלא "הגיעו" קא תני [שנה] בברייתא, והרי שהמיקח קיים כמות שהוא! אלא יש לומר, שההשוואה של דין זה לשום הדיינים אינה לכל דבר, אלא כך צריך להבין: כשום הדיינין ולא כשום הדיינין, כשום הדיינין לענין שנקודת הגבול היא שתות, ולא כשום הדיינין — שאילו התם [שם] בטל מקח, ואילו הכא [כאן] — הגיעו ונגמר המיקח.

מסופר: רב פפא זבן ארעא מההוא גברא [קנה קרקע מאדם אחד],