בטל התנאי "מדה בחבל" את התנאי "הן חסר הן יתר", שבכל מקרה הולכים אחר לשון אחרון שאמר, אלו דברי בן ננס.

א גמרא אמר ר' אבא בר ממל אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס ואינם מסכימים עימו שהולכים אחר הלשון האחרון. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב בכך? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו והוסכם ביניהם שיהיה מחיר השכירות בשיעור שנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש,

ובא מעשה זה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי לדון לגבי שנה מעוברת, האם חודש העיבור הוא בכלל "שנים עשר זהובים לשנה", או שצריך לשלם תוספת עבורו, שהרי אמר ב"דינר זהב לחודש", ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור משמע שבמקום כזה שאומר שני לשונות סותרים פסקו חכמים שספק הוא, ויחלוקו!

ומתרצים: אי מהתם [אם משם] בלבד לא הייתי יודע שחלוקים חכמים על בן ננס בכל מקרה, שכן הוה אמינא [הייתי אומר] כי התם [שם] הוא שאמרו שיחלוקו, משום דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה [שמצד אחד יש מקום לומר שהוא חוזר בו] מדיבור ראשון, וקוצב מחיר של דינר זהב לחודש, ומן הצד האחר איכא למימר פרושי קא מפרש [יש מקום לומר שהוא מפרש] את הדברים שאמר תחילה. שאין כוונתו להתייחס כלל לחודש העיבור, אלא רצונו לומר שהתשלום לשנה לא יהא בסוף השנה, אלא דינר זהב בכל חודש, ומכיון שיש ספק במשמעות דבריו — יחלוקו, אבל הכא [כאן] במשנתנו שבודאי קא הדר ביה [חזר בו] — אימא [אמור] שלא חולקים חכמים בזה, ומודים הם לבן ננס, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחולקים עליו.

ובדומה למה שהובא קודם לכן בשם רב, אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו היא כדברי בן ננס שהולך אחר לשון אחרון, אבל חכמים אומרים: הלך (לך) אחר פחות שבלשונות, כלומר, יש ללכת תמיד אחר הלשון הכוללת פחות מהאחרת, ולפי הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ותוהים: מכלל הלשון "זו דברי בן ננס "שאמר שמואל נראה שזו היא שיטת בן ננס, ואולם שמואל עצמו לא סבירא ליה [סבור הוא] כן? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם], האומר לחבירו: "כור (מידה בת שלושים סאים) תבואה, בשלשים סלע אני מוכר לך" — יכול לחזור בו מן המכר אפילו בסאה האחרונה שמודד, שהרי התנה למכור כור שלם, וכל זמן שלא מדד כור שלם עדיין לא חלה המכירה.

אבל אם אמר לו "כור בשלשים, כל סאה בסלע אני מוכר לך" — ראשון ראשון מן הסאים שמדד קנה. משמע ששמואל סבור שהולכים אחר לשון אחרון, "סאה בסלע", שלפיה מכר כל סאה לעצמה! אלא צריך להסביר שמה שאמר שמואל "זו דברי בן ננס", משמעו: "זו" וסבירא ליה [וסבור הוא] כשיטה זו, שהולכים אחר לשון אחרון.

ואף על כך שואלים: ומי סבירא ליה [והאם סבור הוא כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: מה שפסקו חכמים בענין המשכיר מרחץ ואמר לשוכר שהוא משכיר אותו בשנים עשר זהובים לשנה, דינר לחודש, שיחלקו ביניהם את חודש העיבור, הרי דווקא במקרה שבא המשכיר לתבוע את דמי השכירות באמצע החדש עסקינן [עוסקים אנו], אבל במקרה שבא בתחלת החדש — הרי כולו למשכיר שתובע את שכרו, שהרי הוא המוחזק בקרקע. וכן אם בא בסוף החדש — כולו לשוכר, שהרי הוא מוחזק בכסף. ומכאן משמע שלדעת שמואל אין הולכים אחר לשון אחרון, אלא רואים זאת כספק שקול הנידון לפי הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה"!