דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הבודק את החבית אם היא מכילה יין טוב, על מנת להיות מפריש עליה תרומה והולך, שמחבית זו יפריש תרומה עבור חביות אחרות של יין, כאשר יצטרך להפריש מהן תרומה, ואחר כך, לאחר שהפריש כמה פעמים מחבית זו, נמצאת חומץ, ואין מפרישים תרומה ומעשרות מן החומץ על היין, ומעתה יש לדון על כל ההפרשות שהיו מאז הבדיקה הראשונה ועד עתה, כל שלשה יום — ודאי, מכאן ואילך — ספק.

תחילה מבררים מהן האפשרויות השונות בפירוש הברייתא, ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] לאלו ימים הכוונה ב"כל שלושה ימים"? אמר ר' יוחנן, הכי קאמר [כך הוא אומר]: כל שלשה ימים הראשונים מאז שבדק בתחילה, החבית נחשבת כודאי יין, מכאן ואילך ספק יין ספק חומץ;

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חמרא מעילאי עקר [היין שבחבית מלמעלה הוא מחמיץ תחילה], והאי טעימיה [וזה הבעלים הרי טעם אותו] בתחילה, ולא עקר [החמיץ], ואף אם תמצא [תרצה] לומר: בתר דטעימיה עקר [אחר שטעם אותו אז החמיץ], כלומר, מיד אחר כך, מכל מקום הרי אין היין מחמיץ מיד, ומתחילה כל שלושה ימים הראשונים הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא [היה ריחו חומץ וטעמו יין], וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא [שריחו חומץ וטעמו יין] — חמרא [יין הוא].

ור' יהושע בן לוי אמר שיש לפרש כך את הברייתא: כל שלשה ימים האחרונים לפני שמצא שהוא חומץ — ודאי חומץ הוא, שלשיטתו יין שהחל להריח כחומץ, הגם שטעמו עדיין של יין — חומץ הוא, ואם עכשיו הוא חומץ גמור ודאי החל להחמיץ לפני שלושה ימים. מכאן ולהלן, כלומר, כל הימים הקודמים לכך מאז הבדיקה הראשונה — ספק;

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חמרא מתתאי עקר [היין בחבית מלמטה הולך ומחמיץ], ואימור עקר ולאו אדעתיה [ואמור שכשבדק בתחילה כבר החמיץ ולא היה הדבר בדעתו, במודעותו] שהרי טעם רק מלמעלה. וגם אם תמצא [תרצה] לומר כי מעילאי עקר והא טעימיה [שמלמעלה הוא מחמיץ וזה הרי טעם אותו] ולא עקר [החמיץ] — דלמא בתר דטעימיה עקר [שמא מיד אחר שטעם אותו אז החמיץ], הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא [נמצא שמאז ריחו חומץ וטעמו יין], ולשיטתו של ר' יהושע בן לוי, כל יין שריחיה חלא וטעמיה חמרא [ריחו חומץ וטעמו יין] — חלא [חומץ הוא].

דרומאי [חכמי הדרום] מתנו משמיה [היו שונים משמו] של ר' יהושע בן לוי באופן אחר: שלושה ימים ראשונים — ודאי יין, שלושה ימים אחרונים — ודאי חומץ, כל הימים האמצעיים — ספק.

ותוהים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה] מתוך עצמה, אמרת [אומר אתה] כי שלושה ימים ראשונים ודאי יין, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא [מכאן שמה שריחו חומץ וטעמו יין] — חמרא [יין הוא], והדר אמרת [ואחר כך חוזר ואומר אתה]: שלושה ימים אחרונים ודאי חומץ, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא [מכאן שמה שריחו חומץ וטעמו יין] — חלא [חומץ הוא]! ומשיבים: בעיקרו של דבר, ריחו חומץ וטעמו יין — עדיין יין הוא. ומדוע שלושה ימים האחרונים ודאי חומץ הוא?

מדובר כגון דאשתכח חלא סיפתקא [שנמצא בבדיקה האחרונה חומץ חריף], דאי לאו דעקר תלתא יומי [שאם לא שהחמיץ אף בטעמו כבר שלושה ימים] — לא הוה משתכח חלא סיפתקא [היה נמצא חומץ חריף].

עד כאן עסקנו בהסברים השונים לברייתא, ומעתה שואלים: רב יוסף, שהסתמך על ברייתא זו, לפתור בעיית הברכה על יין שריחו כחומץ, כמאן פשט ליה [כמי פתר לו] לאביי? שהרי רק אמר לו באופן סתמי שיש פתרון לדבר מן הברייתא. פליגי בה [נחלקו בכך] רב מרי ורב זביד, חד [אחד מהם] אמר: כר' יוחנן פתר לו, שעדיין יין הוא ומברך "הגפן". וחד [ואחד מהם] אמר: כר' יהושע בן לוי פתר לו שחומץ הוא ומברך "שהכל". ואגב כך מובאת מחלוקת אמוראים בענין דומה.

איתמר [נאמר]: המוכר חבית יין לחברו והחמיצה — אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים לאחר המכירה נחשב עדיין ברשות המוכר, כלומר, עליו האחריות, שחזקה שכבר החל להחמיץ קודם למכירה, וחייב לתת לקונה יין אחר תחתיו. מכאן ואילך — ברשות הלוקח ואין הלוקח יכול לטעון דבר;