התם [שם במכירת בית הכור] אמנם "הן חסר הן יתיר" אמר ליה [לו] לקונה, מיהו [מכל מקום] דווקא עד רביע לא חשיב [חשוב], ולכן נכלל באותה הסתייגות, אבל יתר מרביע חשיב [חשוב], ש

כיון דחזי ליה לאיצטרופי [שראוי לו להצטרף] בתשעת קבין, שקצת יותר מרובע הקב לסאה מצטרף בבית כור (שלושים סאים) עד לבית תשעה קבים, וקרקע בת תשעת קבים הויא לה ארעא חשיבתא באפי נפשא והדרא [הריהי קרקע חשובה בפני עצמה ולכן היא חוזרת]. אבל אין ללמוד מכאן ליתר מרובע טינופת בסאה, שאין היא חשובה לעצמה.

ומציעים עוד ראיה לדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: האונאה, שהונה מוכר את הקונה (או להיפך), והיה התשלום לא כפי ערך הדבר הנמכר, אם היה ההבדל בין הסכום שניתן לשוויו האמיתי פחות משתות (שישית) — נקנה המקח, ונמחלת האונאה, יותר משתות — בטל המקח לגמרי. אם היה ההבדל שתות בדיוק — קנה ומחזיר זה שהונה את האונאה.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] מחזיר בדיוק בשישית את כל סכום האונאה? ליהדר [שיחזיר] רק עד פחות משתות, שהרי בפחות משישית נמחלת האונאה! שמע מינה [למד מכאן]: כל היכי דבעי לאהדורי [מקום שצריך להחזיר] — כולה מהדר [את הכל הוא מחזיר] ואיננו משייר, ובדומה לדברי רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם מעיקרא [שם, באונאה, מתחילה] שוה בשוה אמר ליה [לו], הכוונה היתה שיימכר המיקח בדיוק בשוויו, מיהו [ואולם] אונאה בשיעור פחות משתות — לא ידיעה [ידועה], אינה ניכרת במנה, ומחיל איניש [ומוחל אדם] על הבדל זה. שתות — ידיעה, ולא מחיל איניש [ידועה, ניכרת, ואין אדם מוחל]. יתר משתות — מקח טעות הוא ובטל מקח. אבל בפסולת שבפירות, הכל יודעים שיש מעט פסולת בפירות, ומראש מקבל על עצמו הקונה פסולת זו.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחברו ליטע אותה תמורת שכר מסויים — הרי זה המזמין את העבודה מקבל עליו עשר בוריות (אילנות שאינם עושים פרי) לכל מאה, שלא הכל מצמיח פרי. היו הבוריות יותר מכאן מעשר למאה — מגלגלין עליו את הכל ונוטע מחדש את כל האילנות שלא הצליחו. משמע שאם מחזיר —

מחזיר הכל, וכדברי רב הונא! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: במקרה זה אין ראיה, שכן כל יתר מכאן מעשר למאה, הרי זה כבא ליטע מתחלה דמי [נחשב], שהרי זה כאילו נותר שדה שלם שלא נטעו עדיין, וכיון שבא לנטוע מתחילה, ודאי שצריך לנטוע את השדה כראוי ולא להשאיר אילנות לא ראויים. אבל בפחות מעשרה — אין זה נחשב כנטיעה של שדה שלם, ואפשר לומר שמוחל. ואולם במכירה, כאשר יש יותר מרובע טינופת לסאה, אינו חשוב לעצמו כל כך.

א שנינו במשנה שהקונה מרתף של יין מקבל עליו עשר חביות קוססות (חמוצות מעט) למאה. ומתקשים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה המכר]? אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף של יין" סתם — קשיא [קשה], אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף זה של יין" — קשיא [קשה].

ומפרטים: אי [אם] שאמר ליה [לו] "מרתף זה" — קשיא [קשה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "מרתף של יין אני מוכר לך" — הרי זה נותן לו יין שכולו יפה. אמר לו "מרתף זה של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין הנמכר בחנות, כלומר, שהוא חמוץ קצת (קוסס), ואפילו כולו היה כזה. ואם אמר לו "מרתף זה אני מוכר לך" ולא פירש שהוא יין — אפילו היה כולו חומץ הגיעו (כך מקבל אותו) הקונה, ואינו יכול לחזור בו. ואם כן דין משנתנו אינו מתאים לאף אחד מהמקרים הללו!

ומסבירים: לעולם מדובר במשנתנו שאמר ליה [לו] המוכר לקונה "מרתף של יין" סתם, ותני ברישא [ושנה בראשה ] של הברייתא ששנינו בה שנותן לו יין שכולו יפה, והוסף: ומקבל עליו עשר קוססות למאה.

ושואלים: ובסתם מי [האם] מקבל עליו הקונה קוססות? והא תאני [והרי שנה] ר' חייא: המוכר חבית יין לחברו — נותן לו יין שכולו יפה! ומשיבים: שאני [שונה] חבית, דכולא חד חמרא [שכל היין שבתוכה יין אחד] הוא ולכן אינו יכול לתת לו יין שיהא מקצתו חמוץ מעט.

על העמדה זו של משנתנו מקשים: והא תני [והרי שנה] רב זביד ברייתא דבי [של בית המדרש] של ר' אושעיא: אם אמר "מרתף של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, "מרתף זה של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, אבל מקבל עליו עשר קוססות למאה,