ועוכלא. וכמה היא עוכלא? אחד מחמשה ברביע הקב. ובמדת הלח — הוא עושה הין (שנים עשר לוגים), וחצי הין (ששה לוגים), ושלישית ההין (ארבעה לוגים), ורביעית ההין (שלושה לוגים), ולוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג, ושמינית הלוג, ואחד משמונה בשמינית הלוג, וזהו שיעור קורטוב.

ושואלים: ולעביד נמי [ויעשה גם כן] מידה של קביים (שני קבים)! ומשיבים: אין עושים כן, שמא אתי לאיחלופי [יבוא להתחלף] בתרקב שהוא שלושה קבים. ומקשים: אלמא טעו אינשי תילתא [מכאן עולה כי טועים אנשים שליש] במידה, אי הכי [אם כך] שזהו הטעם, קב נמי [גם כן] לא ליעביד [יעשה], כיון שחוששים דאתי לאיחלופי [שיבוא להתחלף] בחצי תרקב ששיעורו קב וחצי! אלא קביים היינו טעמא דלא עביד [זהו הטעם שאין עושה] — מחמת החשש דאתי לאיחלופי [שיבוא להתחלף] בחצי תרקב שהוא קב וחצי.

ושואלים: אלמא טעי איניש ריבעא [מכאן שטועים אנשים רבע] במידה, אי הכי [אם כך] חצי תומן ועוכלא לא ליעביד [יעשה], שהרי חצי תומן הוא אחד משש עשרה בקב, ועוכלא הוא אחד מעשרים, וההבדל ביניהם קטן יותר, חמישית! אמר רב פפא: מדות קטנות בקיאי בהו אינשי [בקיאים בהן אנשים] ומבחינים בהבדל.

ושואלים: אם טועים ברבע, אם כן כיון שעושה מידת שלישית ההין שהיא ארבעה לוגים, מידת רביעית ההין שהיא של שלושה לוגים לא ליעביד [יעשה]! ומשיבים: כיון דהוו [שהיו] מידות אלה במקדש, לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים]. ומקשים: במקדש נמי ליגזור [גם כן שיגזרו] שמא יחליפו גם שם את המידות! ומשיבים: כהנים זריזין הן ומשתדלים הרבה בעבודתם, ואינם באים לידי טעות.

א אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות (שישית), אם רוצים אנשי המקום לשנות את גודלם של כל המידות הנהוגות במקומם, ולהוסיף עליהן אחוז מסויים, ולא על המטבע להעלות את ערכו יתר משתות, והמשתכר במסחרו אל ישתכר יותר משתות. ודנים בדברים האמורים: זה שאמרנו שאין מוסיפין על המדות יותר משתות, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם נאמר] משום שיגרום הדבר לאפקועי תרעא [הפקעת שערים, התייקרות המחירים בשוק] — שתות נמי [גם כן] לא, שהרי גם שם קיים אותו חשש!

אלא תאמר כי הסיבה היא משום אונאה, שלא ליהוי [יהא] ביטול מקח, כי עד שישית מחזיר את ההונאה, אבל המיקח קיים, אבל ביותר משישית — המיקח כולו בטל, ואין זה נכון לתקן דבר שמפני טעויות המצויות בזמן שינוי המידות יתבטלו מכירות רבות — והאמר [והרי אמר] רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין — אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, וכאן מדובר בטעות במידה, בין המידה הישנה לבין החדשה!

אלא תאמר שטעם האיסור הוא כדי שלא ליהוי פסידא לתגרא [יהא הפסד לתגר, לסוחר] שפעמים לא ישים לב להגדלת המידות וימכור לפי המחיר הישן.

אלא שהואיל ודרכו להרוויח שישית, הרי אם אין מוסיפים על המידות יותר משישית, נמצא שההפסד במידה ושיעור הרווח מתאזנים, ואינו מפסיד — אף על טעם זה יש לתמוה: פסידא [הפסד] הוא שלא ליהוי ליה [יהא לו], אבל רווחא לא בעי [רווח אינו צריך]? וכי נאמר לו, כפתגם העממי: "זבן וזבין תגרא איקרי" ["מכור וקנה ותגר היקרא"]? שאדם אינו מוכר וקונה ואינו מרוויח כלום רק על מנת להיקרא "סוחר", ובוודאי אי אפשר להניח לאדם לשהות בלא להרוויח דבר. ואם תקנה זו לצורך המוכר היא, בוודאי היו חכמים דואגים שירויח דבר מה!

אלא אמר רב חסדא: טעמו של איסור זה, להוסיף שישית על המידות, אינו בגלל סברה, אלא שמואל קרא אשכח [פסוק מצא] ודרש, שציוה יחזקאל על ערך ומשקל המטבעות השונים שישתמשו בהם: "והשקל עשרים גרה, עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב), ואם מצרפים את המספרים הללו יחד (עשרים, עשרים וחמישה, עשרה וחמישה) הרי אלו שישים שקלים, שעולים לפי הפסוק לשיעור של מנה.