סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

פירוש שטיינזלץ

כגון שנטלה החנווני את הצלוחית מיד התינוק על מנת למוד (למדוד) בה עבור הקונה, וכיון שנטלה בידו פעם אחת — נתחייב באונסין. וכדברי רבה, שאמר רבה: המוצא בהמה שאבדה, הלכה היא שאף במקרה שפטור הוא מלטפל בה להשיבה לבעליה (כגון זקן שאינו לפי כבודו), מכל מקום אם הכישה (היכה את הבהמה) כדי להטותה לדרך — נתחייב בה לטפל בהשבתה, שעצם הדבר שעשה בה מעשה מטיל עליו האחריות להשיבה לבעליה. ולכן אף כאן חייב החנווני, לדעת חכמים, על הצלוחית שנשברה.

ומקשים: אימור [אמור] שאמר רבה את דבריו רק בבעלי חיים, שיש טעם לדבר, דאנקטינהו ניגרא ברייתא [שלימד אותם פסיעות חיצוניות], כלומר, גרם שיצאו ויטו עוד יותר מדרכם. ואולם, כי האי גונא מי אמר [כגון זה, בצלוחית, האם אמר]? הרי נטילת הצלוחית אינה גורמת יותר לשבירתה מכפי שהיה בתחילה!

אלא יש לחזור אף מתירוץ זה ואמר רבא: אני וארי שבחבורה (כלומר, אדם גדול שהיה עמנו) תרגימנוה [הסברנוה], ומנו [ומיהו] אדם גדול זה? ר' זירא, וכך הסברנו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]כגון שנטלה החנווני לצלוחית זו מיד התינוק על מנת למוד בה לאחרים, ואין בעל הצלוחית, אבי התינוק, יודע על כך.

ובענין שואל שלא מדעת קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' יהודה וחכמים במשנתנו, מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור] שדינו ככל שואל הוי [הוא], וכיון שהחזיר לתינוק — שוב אינו אחראי על הצלוחית. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שואל שלא מדעת גזלן הוי [הוא] וחייב בהשבה גמורה לבעלים עצמם, ולכן חייב על הצלוחית שנשברה בידי התינוק קודם שתגיע לידי אביו.

ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידוחייב. מסבירים: והני מילי הואדקיצי דמיה [ודברים אלה אמורים רק באופן שקצובים דמיו] של הכלי, שאפשר לומר שכאשר נטל את הכלי ואינו חסר לקנייתו אלא בדיקה, הרי זה כנוטל אותו לקנותו, אלא אם כן יתברר שאין הכלי טוב.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי טבחא, אגבה אטמא דבישרא [אדם אחד שנכנס לבית הקצב כדי לקנות בשר, והגביה בידו ירך מן הבשר] כדי לבודקה אם ראויה היא, בהדי דקא אגבה [ובתוך שהיה מגביה אותה] אתא פרשא מרמא מיניה [בא פרש וחטף אותה ממנו], אתא לקמיה [בא הקונה לפני] רב יימר, חייביה לשלומי דמיה [חייב אותו לשלם את דמיה] למוכר הבשר, לפי שהגביהה ומרשותו נלקחה. ומעירים שוב: והני מילי הואדקיצי דמיה [ודברים אלה אמורים במקום שקצובים דמיה] של ירך כזו, שלקיחתה ביד הרי היא כגמר המיקח.

ועוד מסופר בענין זה: ההוא גברא דאייתי קארי [אדם אחד הביא דלעות] לעיר פום נהרא, אתו כולי עלמא שקול קרא קרא [באו הכל ולקחו דלעת דלעת] כדי לקנותן, ועדיין לא שילמו. אותו אדם, כיון שלא ידע ממי לדרוש את כספו, כעס ואמר להו [להם]: הרי הן מוקדשין לשמים, שלא יוכלו ליהנות מן הדלעות שלקחו.

אתו לקמיה [באו לפני] רב כהנא לשאול מה דינן של הדלעות הללו, אמר להו [להם]: אין ממש בדבריו, משום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והדלעות הללו שנטלו בידם כבר אינן שלו. ומעירים שוב: והני מילי הואדקיצי דמייהו [ודברים אלה אמורים שקצובים דמיהם] והלוקח מן הדלעות כקונה הוא, אבל אם לא קיצי דמייהו [קצובים דמיהם]ברשות מרייהו קיימי [בעליהם, המוכר, הם עומדים] ושפיר אקדיש [ויפה הקדיש].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח (קונה) ירק מן השוק, והמוכר אינו נאמן על מעשרות, ולכן הקונה ממנו צריך לעשר את הירק כאשר יגיעו לידו, ובירר בין הירקות הגרועים והטובים, והניח בצד טובים שבירקות, אפילו עשה זאת כל היום כולו ועדיין לא גמר בדעתו לקנותם — לא קנה ולא נתחייב במעשר.

אבל אם גמר בלבו לקנותוקנה ונתחייב במעשר; ומעתה, מה יעשה? להחזירו למוכר כמות שהוא, אי אפשרשכבר נתחייב במעשר. ולעשרו ולתת המעשר למי שזכאי לו, גם כן אי אפשרשכבר מפחיתן בדמים, הא [הרי] כיצד יעשה? מעשרו ונותן המעשר למי שצריך לקבלו, ונותן לו למוכר דמי מעשר שחיסר ממנו.

ושואלים: אטו [וכי] משום שגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? הרי לא אמר דבר, ולא עשה מעשה קנין! אמר רב הושעיא: הכא [כאן] בקונה שהוא ירא שמים עסקינן [עוסקים אנו], כגון רב ספרא, שקיים בנפשיה [בעצמו] את הפסוק "ודבר אמת בלבבו" (תהלים טו, ב), שהיה מחייב עצמו בענייני מיקח וממכר רק לפי הסכמתו הפנימית, גם כאשר לא אמר ולא עשה דבר, ואדם כזה קונה ומתחייב במעשר משעה שגומר בלבו לקנות.

א משנה הסיטון (מי שקונה כמויות גדולות של דברי מאכל ומשקה ומוכרם לחנוונים) מקנח (מנקה) מדותיו, את כלי המדידה שהוא מודד בהן משקים, כגון יין ושמן, אחד לכל שלשים יום, מפני ששיירי הדברים שהוא מוכר נדבקים בכלי המדידה ומפחיתים את קיבולם. ובעל הבית, המוכר רק מזמן לזמן — מקנח מידותיו אחד לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים, שהמוכר תדיר אין השיירים נדבקים במידותיו, ולכן די לסיטון בקינוח פעם בשנים עשר חודש, ואילו המוכר לעתים רחוקות השיירים נדבקים בהן ומפחיתים את קיבולן, ולכן צריך בעל הבית לקנח אחת לשלושים יום.

חנווני המוכר הרבה בכמויות קטנות, מקנח מדותיו פעמים בשבת (בשבוע) וממחה (מנקה) משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל שהוא שוקל, שמא דבק במאזניים משהו ממה שמוכר, ומכביד את המאזניים שלא כדין. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריך לקנח — במוכר דבר לח שנדבק במידות ובמשקלות, אבל במוכר דבר יבש שאינו נדבק — אינו צריך לקנח.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר