ואולם אם פירקן את המשאות מעל החמורים והפועלים והכניסן לתוך ביתו, במקרה זה, אם פסק דמים עד שלא מדד — אין שניהן יכולין עוד לחזור בהן, אבל אם מדד עד שלא פסק — שניהן יכולין לחזור בהן. ונלמד מכאן שכשם שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה המוכר, שהרי משעה שפירקם והכניסם לביתו זכה הלוקח בפירות, אפילו בכליו של המוכר, ומכאן שהרשות היא הקובעת ולא הכלי, לכן גם כליו של לוקח נמי [גם כן] ברשות מוכר לא קנה!

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לומר כאן שאין מדובר שהניח את הפירות ברשות הלוקח כשהם עדיין בכלי המוכר, אלא בששפכן על הקרקע, אבל בכלים — לא היה הלוקח קונה. איקפד [הקפיד] רבא על דחיה זו של רב נחמן בר יצחק: מידי [כלום] "שפכן" קתני [שנינו]? הלא "פירקן" קתני [שנינו]! משמע שפירק את הדברים שהיו על החמרים, והם השקים של המוכר, בתוך רשותו של הלוקח! אלא אמר מר בר רב אשי: אפשר לדחות באופן אחר, שכאן מדובר לא בדברים שהיו נתונים בשקים, אלא במתאכלי דתומי [בצרורות של שום] שהיו קשורים זה בזה ולא בשק.

לגופו של דבר אמר ליה [לו] הונא בריה [בנו] של מר זוטרא לרבינא: מכדי [הואיל] ו"פירקן" קתני [שנינו], שהקנין נעשה על ידי פריקת החפצים, ואם כן הוא מה לי אם פסק וקבע מחיר ומה לי לא פסק? אמר ליה [לו]: ההבדל הוא כך, אם פסק וקבע מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] והסכמת הלב היא שעושה את הקנין, לא פסק — לא סמכא דעתיה [סומכת דעתו] ועדיין לא נגמר הקנין. ומכל מקום שוב לא מצאנו ראיה גמורה לבעיית כלי לוקח ברשות מוכר.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק הלכה: כליו של אדם קונה לו בכל מקום. ונברר: הלשון "בכל מקום" לאתויי מאי [להביא את מה]? לאו לאתויי [האם לא להביא] רשות מוכר? ענה לו רב אשי: התם [שם] מדובר במקרה מיוחד, דאמר ליה [שאמור לו המוכר]: זיל קני [לך וקנה], ובמקרה כזה בוודאי יש קנין. אבל אנו מדברים בסתם, ולא נפתרה איפוא הראיה.

א תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת קידושין]: נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין) — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ושאין להן אחריות — אין נקנין אלא במשיכה. ועל כך הוסיפו הלכה, שבסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה [היו שונים אותה ההלכה משמו] של רב חסדא, בפומבדיתא מתנו לה משמיה [היו שונים אותה משמו] של רב כהנא, ואמרי לה משמיה [ויש אומרים אותה משמו] של רבא וכך לשונה: לא שנו שמיטלטלין נקנים במשיכה, אלא בדברים שאין דרכן להגביה, כלומר, שאין דרך להגביה אותם, מחמת כובדם וכדומה, אבל דברים שדרכן להגביה — בהגבהה אין [כן] קונה אותם, במשיכה לא.

יתיב [יושב היה] אביי וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו], איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לאביי ממה ששנינו: הגונב כיס (שק קטן) בשבת — חייב בתשלום עבור הכיס, למרות שהיה חילול שבת בדבר והגנב חייב מיתה על עבירה זו, ואף שכרגיל במקום מיתה פטור מן התשלומים. ומדוע? — שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, שהרי קודם הגביה את החפץ לגונבו ורק אחר כך הוציאו לרשות הרבים, אבל אם

היה מגרר (גורר, מושך) ויוצא, מגרר ויוצא — פטור, שהרי איסור שבת של הוצאה לרשות הרבים, ואיסור גניבה שקנה את החפץ כשהוציאו מרשות בעליו באין כאחד, ובמקרה זה חל עליו רק החיוב החמור יותר, שהוא חיוב המיתה על חילול השבת.

ויש להקשות: והרי כיס דבר [שבן] הגבהה הוא, ואפילו הכי [כך] רואים שקני [קונה] אותו במשיכה ("מגרר ויוצא")! אמר ליה [לו] אביי: כאן מדובר במיתנא [בחבל], שמשכו בחבל. אמר לו רב אדא בר מתנה: אנא נמי במיתנא קא אמינא [אני גם כן בחבל אני אומר]! שאף אם משכו בחבל, מכל מקום רואים שיש בו קנין במשיכה בלא הגבהה. אמר ליה [לו] אביי: אני התכוונתי לומר שמדובר במשנה זו במידי דבעי מיתנא [בדבר שצריך חבל], כלומר, בכיס גדול כזה, שאי אפשר להגביה אותו אלא למושכו בחבל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: ברשות מוכר — לא קנה עד שיגביהנה, או עד שיוציאנה מרשותו; אלמא [מכאן יוצא] כי מידי דבר [דבר שהוא בן] הגבהה, אי בעי [אם רוצה] בהגבהה קני ליה [קונה אותו], ואי בעי [ואם רוצה] במשיכה קני ליה [קונה אותו]! אמר רב נחמן בר יצחק: אין להוכיח מכאן, שאפשר לומר כי לצדדין קתני [שנה], שאין כאן מתן שתי אפשרויות באותו דבר עצמו, אלא בשני מקרים שונים: מידי דבר [דבר שהוא בן] הגבהה — קונה אותו בהגבהה, מידי דבר [דבר שהוא בן] משיכה — קונה אותו במשיכה.