דאמר ליה [שיכול לומר לו] הלוקח למוכר: אילו לא אוניתן [היית מרמה אותי] לא הוה מצית הדרת [היית יכול לחזור] בך והיה המיקח מתקיים, וכל הרווח שלי הוא, השתא דאוניתן מצית הדרת [עכשיו שרימית אותי יכול אתה לחזור] בך ולהרויח? ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו] שאם התנה עמו למכור לו חיטים יפות ונמצאו רעות — לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, וממה שנאמרו הדברים בדרך פסוקה, משמע שאף אם ירצה המוכר לחזור (כגון כשעלה המחיר הרבה) — אינו יכול לחזור בו כלל.

וכיוצא בזה אמר רב חסדא: מכר לו שוה שש בחמש, והוזלו ובסוף עמדו על שלש, מי נתאנה [רומה] במקרה זה? — מוכר, ולכן במקרה זה מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, דאמר ליה [שיכול לומר לו המוכר]: אילו לא אוניתן [היית מרמה אותי] לא הוה מצית הדרת [היית יכול לחזור] בך, השתא מצית הדרת [עכשיו יכול אתה לחזור] בך? ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו] שאם התנה עמו למכור לו חיטים רעות ונמצאו יפות — מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח.

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] רב חסדא? הלא מתניתין היא [משנתנו היא] שבדברי המשנה הכלליים נכללים גם דברי רב חסדא! ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: דלמא [שמא] במקרה שאמר רב חסדא — תרוייהו מצו הדרי בהו [שניהם יכולים לחזור בהם], משום שהיתה שם אונאה בוודאי, שהחפץ נמכר ביותר מערכו, וכל עוד יכול הלוקח לחזור בו — לא נגמרה לגמרי העסקה, ומאחר שהמוכר גם הוא נתאנה — יכול אף הוא לחזור בו. ומתניתין הא אתא לאשמועינן [ומשנתנו, דבר זה באה להשמיע לנו] שגם במקרה כזה, של שינוי מחיטים יפות לרעות — הרי זו אונאה והלוקח יכול לחזור בו.

והוצרך לומר זאת דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר] שאין זו בכלל אונאה, משום דכתיב [שנאמר]: "רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל" (משלי כ, יד), שדרך הקונים והמוכרים לגנות ולשבח את סחורתם, ועל כן השמיע לנו שיכול הלוקח לחזור בו אם נמצאו רעות (וכן המוכר אם נמצאו יפות).

א שנינו במשנה שאם התנה למכור לו חיטה שחמתית ונמצאת לבנה — שניהם יכולים לחזור. ומניחים ש"שחמתית" משמעו — שיש לה צבע כצבע החמה. ולפיכך אמר רב פפא: מדקתני [ממה ששנה] לבנה, והמין השני של חיטים הידוע לנו הוא אדום, שמע מינה [למד מכאן] שהאי שמשא סומקתי [שזו השמש אדומה] היא ולא לבנה. תדע שכך הוא, דקא סמקא צפרא ופניא [שהריהי מאדימה בבוקר ובערב]. והאי [וזה] שלא קא חזינן כוליה יומא [רואים את הצבע האדום כל היום] — נהורין [מאור עינינו] הוא שלא ברי [ברור], ובגלל ריבוי האור איננו מבחינים בצבע האדום.

מיתיבי [מקשים על כך]: והרי על הכתוב בדיני נגע הצרעת "ומראהו עמק מן העור" (ויקרא יג, ל) אמרו חכמים שהכוונה היא: כמראה חמה שהיא נראית עמוקה מן הצל, והתם [והרי שם] הנגע לבן הוא! ומשיבים: הכוונה שם היא כמראה חמה, ואולם לא כמראה חמה בדיוק; כמראה חמה — שעמוקה מן הצל, ולא כמראה חמה — שאילו התם [שם בנגע] צבעו לבן, והכא [וכאן בשמש] צבעה אדום.

ושואלים: ולמאי דסליק דעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו מתחילה] שהשמש לבנה היא, הא קא סמקא צפרא ופניא [הרי היא מאדימה בבוקר ובערב]! ומשיבים: בצפרא [בבוקר] היא מאדימה משום דחלפא אבי וורדי [שהיא עוברת על פני חלקת הוורדים] של גן עדן ומהשתקפותם נעשה האור אדום, בפניא [בערב] היא מאדימה משום דחלפא אפתחא [שהיא חולפת על פתחו] של גיהנם ומכוח האש היא נראית אדומה. ואיכא דאמרי איפכא [ויש שאומרים להיפך] לגבי סיבת האדמימות בבוקר ובערב.

ב שנינו במשנה שאם שאם התנה עמו למכור לו יין ונמצא חומץ — שניהן, המוכר והקונה, יכולין לחזור בהן. ומציעים: לימא, מתניתין [האם לומר שמשנתנו] כשיטת רבי היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: