ואינה מקבלת טומאה כל זמן שהיא קבועה במקומה, והרודה (האוסף) ממנה דבש בשבת — חייב חטאת כמי שקוצר מן הקרקע.

וחכמים אומרים: כוורת אינה כקרקע, ומשום כך אין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה ואף במקומה, והרודה ממנה בשבת — פטור. ולכאורה עולה מכאן כי לדעת ר' אליעזר, דבר מיטלטל שקבעוהו בקרקע — הרי חלה עליו תורת קרקע לכל דבר, ושלא כדברי הברייתא לגבי צינור שחקקו ואחר כך קבעו, שמקבל טומאה. ומכאן שאינה כדעת ר' אליעזר.

יש לדחות זאת, התם כדאמר [שם יש להסביר כמו שאמר] ר' אלעזר טעמא [את הטעם], שאמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בענין כוורת? לא משום שהיא מחוברת לקרקע, אלא משום דכתיב [שנאמר]: "ויטבל אותה ביערת הדבש" (שמואל א יד, כז), והלשון "יערה" באה ללמד שדין הכוורת והדבש כדין עצי היער,

מה יער — התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש — הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואם כן מתבסס ר' אליעזר בענין כוורת שדינה כקרקע על לימוד מיוחד, שאין כוחו יפה ללמד על שאר כלים המחוברים ושאינם מחוברים לקרקע, ואין ללמוד מכאן על דעתו בענין צינור!

אלא צריך לומר שהכוונה היא לדברי ר' אליעזר בענין דף (לוח), דתנן [שכן שנינו במשנה]: דף של נחתומין (אופים) שלשים עליו את הלחם, שקבעו בכותל — ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין, משמע שר' אליעזר אומר שכל דבר שנקבע בקרקע או במצורף לה נעשה כקרקע, ולכן אינו מיטמא.

ומעתה, שהגענו למסקנה שמדובר בברייתא זו, שבים לשאלה ביחס לצינור: מני [כשיטת מי היא] הלכה זו של צינור? לא כר' אליעזר ולא כחכמים, שכן אי [אם] כשיטת ר' אליעזר, אפילו חקקו את הצינור ולבסוף קבעו אינו מקבל טומאה, שהרי הוא אומר שהדף שנעשה כלי ואחר כך קבעו דינו כקרקע, אי רבנן [אם כשיטת חכמים], אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי [גם כן] דינו צריך להיות ככלי, שהרי הם לא חילקו בדבר!

ומשיבים: לעולם שיטת ר' אליעזר היא, ושאני [ושונה] דין של פשוטי כלי עץ, כלומר, כלי עץ פשוטים שאין להם בית קיבול, שאינם מקבלים טומאה מן התורה, אלא דרבנן [מדברי סופרים]. ולכן סבור ר' אליעזר שכיון שנקבע הדף בכותל ניטלה ממנו אף טומאה זו. אבל צינור שחקקו הריהו מקבל טומאה מן התורה, ולכן פוסל את המקוה אף לאחר שקבעו.

ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד לשאיבה שדין זה שמים שאובים פוסלים במקוה, הוא דאורייתא [מן התורה], ולכן ר' אליעזר מחלק בין צינור שנחקק ואחר כך נקבע בקרקע, לבין צינור שנחקק רק לאחר שנקבע בקרקע?