הלכה כדברי חכמים, ורב ירמיה בר אבא אמר בשם שמואל: הלכה כר' עקיבא. אמר ליה [לו] רב ירמיה בר אבא לרב הונא: והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה [הרי פעמים רבות אמרתי אותה לפני] רב: הלכתא [הלכה] כר' עקיבא, ולא אמר לי ולא מידי [דבר], משמע שהוא סובר שלא כפי שאמרת בשמו! אמר ליה [לו]: היכי תניתה [איך שנית את המשנה]? אמר ליה [לו]: איפכא תנינא [ההיפך שניתי], כלומר, שבגירסת המשנה שלו היו הדעות הפוכות. אמר לו: משום הכי [כך] לא אמר לך ולא מידי [דבר], שהרי אם הופכים את הדעות, דברי חכמים במשנה הם דברי ר' עקיבא לשיטתך.

על דברי רב ושמואל בענין זה, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לימא אזדו לטעמייהו [האם לומר שהם הולכים בענין זה לשיטתם], ש

אמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו את נחלת אביהם — אין להן לא דרך זה על זה כפי שהיה שם קודם לכן, ולא זכות לשים סולמות זה על זה, ולא זכות חלונות זה על זה למנוע מן האחר לבנות מולם, ולא להעביר אמת המים זה על זה.

והוסיף: והזהרו בהן, שהלכות קבועות הן. ורב אמר: בכל המקרים האלה יש להן. ונמצא שהם הולכים כל אחד לשיטתו, שלדעת שמואל האחים (שהם כמוכרים) מכרו זה לזה בעין יפה ולא שמרו לעצמם זכויות, ולדעת רב בעין רעה מוכרים.

ומעירים: אף שכן הוא, צריכא [צריכים] הדברים להיאמר פעם נוספת ואינם נלמדים זה מזה, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק בההיא ביחס לאחים שחלקו, היינו אומרים בההיא קאמר [אמר] רב שלאחים יש דרך זה על זה, משום דאמר ליה [שאומר לו] אח אחד לחבירו: בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי [רוצה אני לגור בו כמו שגרו בו אבותי], שהיתה להם דרך והיה להם זכות שימוש בכל הדברים. תדע שיש ממש בטענה כזו, דכתיב [שנאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך" (תהלים מה יז), אבל בהא [בזו] במכירה סתם, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שבעין יפה מוכר.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו במכר], היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אמר] שמואל שלא שייר לעצמו הדרך, משום שבעין יפה מוכר, אבל בהא [בזו], באחים שחלקו, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב, שהשיקול של "כדרך שדרו אבותי" גובר על כך, על כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] רב נחמן שהיה ממשיך דרכו של שמואל, לרב הונא: הלכתא כוותין [הלכה כמותינו], או הלכתא כוותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: הלכתא כוותייכו [הלכה כמותכם], דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני [שאתם קרובים לשער ראש הגולה שמצויים שם דיינים] ומשום כך בקיאים אתם יותר בדיני ממונות.

א איתמר [נאמר]: שני בתים שהיו זה לפנים מזה, אם העביר את שניהם, לשני אנשים שונים במכר, או שניהם במתנה — אין להן זכות לדרך זה על זה, כלומר, זכות מעבר של הפנימי דרך ביתו של החיצון, וכל שכן אם נתן את החיצון במתנה ואת הפנימי במכר שאין לפנימי זכות למעבר על החיצון, שיש מקום להניח שנותן עדיפות למתנה.

וגם במקרה שמסר את החיצון במכר ופנימי במתנה, סבור מינה [חשבו מכאן] שאין להן דרך זה על זה;

ולא היא (ואינו כן), מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: במה דברים אמורים שמשייר לעצמו זכויות במה שמוכר — במוכר, אבל בנותן מתנה נותן את כולן? אלמא [מכאן], כי מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], יותר מן המוכר. הכא נמי [כאן גם כן] אנו צריכים לומר שמאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], ונותן לו זכויות יתירות מלקונה, ולכן יש לפנימי שקיבל את ביתו במתנה זכות מעבר דרך בית החיצון שקנה את הבית.

ב משנה המוכר את הבית — מכר עמו את הדלת אבל לא מכר את המפתח, מכר את המכתשת הקבועה בקרקע אבל לא את המכתשת המיטלטלת, מכר את האיצטרוביל, החלק התחתון, הקבוע, של הריחיים, אבל לא את הקלת, החלק העליון, האפרכסת שבה שופכים חיטים לריחיים, ולא את התנור ולא את הכירים לפי שהם נחשבים כמיטלטלים. בזמן שאמר לו המוכר: "הוא, הבית, וכל מה שבתוכו אני מוכר לך "