ליעבד [יעשה] לי מר כאידך [אדוני כדבר אחר] שאמר שמואל, שאמר שמואל: שהעודר בקרקע הפקר לא קנה אלא את מקום מכושו בלבד! אמר ליה [לו]: בהאי אנא כשמעתין סבירא לי [בענין זה אני כשמועתנו אני סבור], שאמר רב הונא אמר רב: כיון שניכש בה מכוש אחד — קנה כולה.

ומסופר, שלח רב הונא בר אבין: ישראל שלקח (קנה) שדה מגוי, ובא ישראל אחר והחזיק בה — אין מוציאים אותה מידו. וכן היה ר' אבין ור' אילעא וכל רבותינו שוין (מסכימים) בדבר זה.

א אמר רבה, הני תלת מילי אישתעי [שלושה דברים אלה סיפר] לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה [ראש הגולה משמו] של שמואל: אחד, דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא] ויש לנהוג לפיו, ואריסותא דפרסאי [ואריסות של פרסים] היא עד ארבעין שנין [ארבעים שנה], שבדיניהם חזקת קרקע היא בארבעים שנה של שימוש. והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא [ואותם פקידי מס שמכרו את הקרקע כדי לשלם את מס הקרקעות] — זבינהו זביני [מכרם מכר], ומותר לקנות מהם את השדות.

ומסבירים: והני מילי לטסקא [ודברים אלה אמורים למס הקרקעות], אבל לכרגא [למס הגולגולת] לא; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כרגא אקרקף דגברי מנח [על ראש האנשים מונח], כלומר, הוא מס המוטל על האנשים עצמם, ואינו קשור בקרקעות, והרי זה גזל ביד הפקידים. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: כל דבר, אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא [שעורים שבכד משתעבדות לתשלום מס הגולגולת].

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן, קשי [התקשה] בה בהלכה זו אמימר: אם כן, לפי זה בטלת דין ירושת בנו הבכור של אדם החייב מס זה למלכות, דהוה ליה [שהרי הוא נעשה] ראוי, שכל הרכוש שהשאיר האב אינו נחשב כשייך ממש ליורשים, אלא רק כראוי לבוא להם בירושה, שהרי גובי המיסים יכולים ליטול כל חלק מרכוש אביהם אם לא פרע את המס. והרי הכלל הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא כשאר האחים.

ומוסיף הונא בר נתן, אמרי ליה [אמרתי לו]: אי הכי [אם כך], אפילו טסקא נמי [במס הקרקע גם כן] המוטל על נכסי האב, נחשיב בגללו את כל הרכוש כראוי ולא כמוחזק! אלא מה אית [יש] לך למימר [לומר]? שאין בכך לבטל מכל וכל את ירושת הבן הבכור, וכגון במקרה דיהיב טסקא ומית [שנתן את מס הקרקע ומת], ואין עליו עוד חוב למלכות, והשדה הוא שלו בשלמות. הכא נמי דיהיב כרגא ומית [כאן גם כן

אין ירושת הבכור מתבטלת במי שנתן מס הגולגולת ומת]. ועוד אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי [שאלתי את הסופרים], כותבי השטרות ופסקי הדין של רבא, ואמרו לי: הלכתא [הלכה] כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שכל נכסיו של אדם משתעבדים למס הגולגולת. ומעירים: ולא היא (אין הדבר כן), אלא התם לאוקומי מילתיה [שם להעמיד את דבריו] שאמר קודם הוא שאמר.

ואמר רב אשי: פרדכת מסייע מתא [אדם בטל שאינו עובד בכל זאת צריך לסייע ולהשתתף בתשלום מיסי העיר] אף על פי שאינו מרויח בה דבר. והני מילי דאצילתיה מתא [ודברים אלה אמורים שהצילה אותו העיר], שהשתדלו עבורו והפחיתו מן המס המוטל עליו, אבל אנדיסקי [גובי מיסים] שויתרו, ולא נטלו מאותו אדם — סיעתא דשמיא היא [סיוע מן השמים הוא] ואינו צריך לשלם יחד עם האחרים.

ב אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: המצר שבין השדות, והחצב ששותלים כסימן לגבול בין שדה לשדה מפסיקין בנכסי הגר, שאם קנה בחזקה קרקע הגר, הרי הוא קונה עד המצר או החצב ולא מעבר מזה, אבל לענין פאה וטומאה — לא, אין אלה מפסיקים, אלא הכל נחשב כשדה אחד. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אפילו לפאה וטומאה מפסיקים הם.

ומעתה מסבירים את הדברים הללו, פאה, מאי [מה] היא עניינה? דתנן [שכן שנינו במשנה], ואלו מפסיקין לפאה: שכל אחד מהחלקים המחולקים על ידם נחשב כשדה לעצמו, וצריך להפריש ממנו פאה בפני עצמו: הנחל העובר בתוך השדה, או השלולית (מקום שמים נאספים, או עוברים בו),