א גמרא אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו (שולי בגדו) בשבת, ואינה יכולה לצאת — יושב ומשמרו עד שתחשך, ולאחר צאת השבת יכול לקחת את הציפור. מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו במשנתנו: ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו [האם לא] נפרש כאן, כמו בכל מסכת שבת שהכוונה היא שהוא אכן פטור אבל מלכתחילה אסור לו לעשות כן, ונמצא שמכל מקום יש איסור בדבר, וכיצד אמר רב שיושב ומשמר את הצפור לכתחילה? ודוחים: לא, אלא הכוונה במשנה היא פטור ומותר. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא [כך גם כן מסתבר לומר, ממה ששנינו בסוף]: למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שניצוד מבעוד יום שמור בתוכו, ומכלל הדברים אתה למד ומבין שהוא פטור ומותר, ממש כנעילת דלת הבית! ומסכמים: שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מעין הדברים הללו בסגנון אחר, שאמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] סיוע לדברי רב, ממה שנאמר במשנתנו: אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור, ומאי לאו [האם לא] הכוונה היא שפטור ומותר? ודוחים: לא, פטור אבל אסור. ואמר רב נחמן: דבר זה בלתי אפשרי, הא מדקתני סיפא [הרי ממה שלמדנו בסוף] הא למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל הדברים אתה למד שהכוונה היא פטור ומותר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ב ובענין זה אמר שמואל: כל פטורי [הפטורים, לשון "פטור"] האמורים בהלכות שבת, הכוונה היא שפטור אבל אסור, לבר מהני תלת [חוץ משלושה אלה] שהכוונה היא שפטור ומותר: חדא הא [אחת זו, בענין צבי], וממאי [וממה] אנו מסיקים שפטור ומותר? — דקתני סיפא [שכן שנינו בסוף] למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך [והדוגמא האחרת] של פטור ומותר — מה שאמרו: המפיס מורסא (הפותח פצע שיש בו מוגלה) בשבת, אם עשה כן כדי לעשות לה למורסה פה (פתח) קבוע — חייב, ואם להוציא ממנה לחה — פטור. וממאי [וממה אנו יודעים] שפטור ומותר? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחט של יד (קטנה המיועדת לתפירת בגדים) — מטלטלים אותה בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, והרי שנטילת קוץ מותרת לכתחילה בשבת, עד שמותר אף לטלטל כלי לצורך זה. ואידך [ומקרה אחר] מה שאמרו: הצד נחש בשבת, אם היה מתעסק בו שלא ישכנו ואגב כך צד אותו — פטור, ואם צד אותו על מנת להשתמש בו לרפואה — חייב, וממאי [וממה אנו מוכיחים] שפטור ומותר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: כופין לכתחילה קערה על הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה, וכן כופים קערה על צואה של קטן שלא להתלכלך בה, ועל עקרב לשמור אותו שלא תישך, והוא הדין אם כן בנחש.

א משנה שמנה שרצים האמורים בתורה ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחמט והתנשמת". ויקרא יא, כט–ל), הצדן והחובל בהן בשבת — חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן — פטור. ואף אלה, הצדן לצורך — חייב, ושלא לצורך — פטור. חיה ועוף שברשותו שהם ביתיים ונשמעים לו, הצדן — פטור, ואולם החובל בהן — חייב.

ב גמרא שואלים: מדקתני [ממה ששנינו] "החובל בהן חייב" מכלל הדברים אתה למד דאית להו [שיש להם] עור, שאין חיוב בחובל אלא כשיש עור על גבי הבשר, ודם המכה היוצא מן העורקים מצטבר מתחת לעור. מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר שמואל: שיטת ר' יוחנן בן נורי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים האמורים בתורה יש להן עורות, ואף שבשרם מטמא, עורם אינו כבשרם ואינו מטמא, וחכמים אומרים שאחדים מהם עורם כבשרם ומטמא כמוהו. רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים עליו חכמים] על ר' יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב [שכן נאמר] לאחר רשימת השרצים: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ומן הריבוי "הטמאים" למדו חכמים לרבות שרצים שבפסוק השני שעורותיהן מטמאים כבשרן, אבל לענין שבת — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שיש להם עור נפרד מן הבשר.

ומקשים: ולענין שבת לא פליגי [אינם חלוקים]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, החובל בהן — חייב, אלו דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים: אין עור אלא