ואחת שיחד לה בכתובתה אף שלא כתב את הדבר בכתובה, אבל ייחד שדה זה לאחר מכן לצורך תשלום הכתובה, ואחת שהכניסה לו שום משלה שהביאה איתה מבית אביה, וייחד הבעל שדה זה לערוב לתשלומים כ"נכסי צאן ברזל". ששלושה שדות אלה האשה מקפידה יותר שלא יימכרו, וגם אם נמכרו בהסכמתה אנו אומרים שלא נתרצתה, ולא היה זה אלא לעשות נחת רוח לבעלה.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? אלו נכסים אין אומרים בהם שמכירת הבעל בטלה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] שאר נכסים שלו, שמשועבדים לכתובתה, שנאמר שמכרו בטל — כל שכן דהויא ליה [שתהיה לו] איבה אם לא תסכים למכירה, דאמר [שהוא, הבעל, אומר] לה: עיניך נתת בגירושין ובמיתה, שאת אינך מניחה לי למכור מפני שאת חושבת על מותי או על גירושין, ולכן יש לומר גם בהם שהמיקח בטל, אף שאינה מסכימה באמת למכר!

אלא תאמר ששלושה שדות אלו שהוזכרו שמיקחם בטל באו למעוטי [למעט] נכסי מלוג נכסי האשה, שלבעל יש רשות ליהנות מפירותיהם אבל גופם שייך לאשה (אלא שאם מתה בחייו הוא יורש אותם) שאם הסכימה האשה למכירה — המכר קיים, האמר [הרי אמר] אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג — לא עשו ולא כלום!

ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי אמימר היה זה לומר שאין כל אחד מהם לבד יכול למכור, ולכן היכא דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא [היכן שמכר הוא ומת באה היא ומוציאה] מן הלקוחות, אי נמי זבנה איהי [או גם כן במקרה שמכרה היא] ומתה, אתא איהו ומפיק בתקנתא דרבנן [בא הוא ומוציא על ידי תקנת חכמים], וכדברי ר' יוסי בר חנינא, שאמר ר' יוסי בר חנינא: כשישבה הסנהדרין באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא [היכן שמכרו שניהם לאדם אחר], אי נמי זבנה איהי לדידיה [או גם כן אם מכרה היא לו] — זבינה זביני [מכרה מכר]. ובמקרה זה דייקנו מן המשנה כי אם יביא הבעל ראיה שאשתו מכרה לו מנכסי מלוג — תעמוד הקרקע בידיו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אמימר אמר כדעת ר' אלעזר שמי שאין בידו גם גוף הדבר וגם זכות הנאה מפירותיו —

אינו יכול למכור. ואילו משנתנו היא כדעת חכמים החולקים עליו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר את עבדו הכנעני, ופסק עמו המוכר עם הקונה שישמשנו עוד שלשים יום לאחר זמן המכר,

ואז היכה אותו למוות, ר' מאיר אומר: הראשון, המוכר, ישנו בדין יום או יומים שאמרה התורה שהמכה את עבדו הכנעני ולא מת העבד מיד, אלא נשאר חי יום או יומים — פטור האדון מדין מיתה (ראה שמות כא, כ–כא). וזה שמכרו נחשב אדוניו מפני שהוא עדיין תחתיו ומשמש אותו בפועל, והשני שקנאו, אינו בדין יום או יומים, אלא דינו כהורג אדם סתם, שחייב מיתה, אף אם מת העבד זמן רב אחר כך, מפני שאינו בפועל תחתיו.

וטעמו של ר' מאיר, כי קסבר [סבור הוא]: קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], שכל המחזיק בזכויות השימוש וההנאה שבדבר, נחשב כבעלים באותה שעה.

ר' יהודה אומר: השני, הקונה, ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא, העבד, כספו, הראשון אינו בדין יום או יומים משום שאינו כספו, ואף שהוא משתמש בו — אינו נחשב כלל כבעליו. וטעמו של ר' יהודה — קסבר [סבור הוא]: קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

ר' יוסי אומר: