ערב קבלן שהמלוה יכול לגבות את חובו ממנו תחילה, אמרי לה [יש אומרים] שהוא מעיד ללווה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו מעיד. אמרי לה [יש אומרים] שהוא מעיד, משום שכערב דמי [הוא נחשב], ואם יש ללווה קרקע אחרת אינו נחשב עוד כנוגע בדבר. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו מעיד ואף אם יש ללווה קרקע נוספת, משום דניחא ליה דלהוו בידיה תרוייהו [שנוח לו שיהיו בידיו שניהם, שני השדות], דכי אתי [שכאשר יבוא] בעל חוב מאי דבעי שקיל [מה שירצה יקח] ולא יתבע כלל מן הערב.

א אמר ר' יוחנן: אומן אין לו חזקה כאשר נתבאר במשנה ובגמרא, אבל בן אומן שאינו עוסק באותה אומנות יש לו חזקה. וכן, אף שאריס עצמו אין לו חזקה, בן אריס יש לו חזקה. לעומת זאת גזלן ובן גזלן אין להן חזקה, אבל בן בנו של גזלן יש לו חזקה.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? מדוע יש הבדל בין הבנים של כל אלה? אי אתו בטענתא דאבוהון [אם הם באים בטענה שהדבר היה של אביהם], אפילו הנך נמי [אלה, בן האומן ובן האריס, גם כן] לא תהא להם חזקה, שהרי הם באים בטענה מכוחו של מי שאין לו חזקה. אי [אם] שלא אתו בטענתא דאבוהון [באים הם בטענה של אביהם] אלא הם טוענים שהדבר שייך להם עצמם, אפילו בן גזלן נמי [גם כן] תהיה לו חזקה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דקא אמרי [שאומרים] עדים: "בפנינו הודה לו בעל החפץ לאביהם שהחפץ שייך לאב ושאינו גזול בידו "; הנך איכא למימר קושטא קא אמרי [אלה, בן האומן ובן האריס, יש מקום לומר שאמת הם אומרים], שהרי היתה הודאה. האי אף על גב דאודי נמי לא מהימן [זה, בן הגזלן, אף על פי שהודה הבעלים לאביו גם כן אינו נאמן], כדברי רב כהנא, שאמר רב כהנא: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור [אם לא שהיה מודה לו שאינו גזול, היה מביא אותו ואת חמורו לפקיד השלטון].

שכיון שהוא אדם אלים, היה גורם לתובע צרות הרבה, ולכן הודה לו באונס, ואין ממש בהודאה זו. והואיל ועל הודאה זו מסתמך בנו של הגזלן — אין לו חזקה. אמר רבא: פעמים שאפילו בן בנו של גזלן נמי [גם כן] אין לו חזקה. היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? — כגון דקא אתי בטענתא דאבא דאבוה [שהוא בא בטענה שהנכסים האלה של אבי אביו], שהרי הוא סומך על מי שאין לו חזקה.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] גזלן שאין לו חזקה? אמר ר' יוחנן: כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא [בגזלנות]. ורב חסדא אמר: לא רק מי שידוע שגזל שדה מסויימת, אלא אף בסתם, כגון אותם אנשים של בית פלוני שהזכירו בשעתו את שמם ולא הזכירו אותם לדורות, שהורגין נפשות על עסקי ממון והכל חוששים מהם, להם אין חזקה כלל בקרקע.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אומן אין לו חזקה על דברים שהוא מחזיק בהם כאומן, אבל אם ירד מאומנותו ואינו עוסק בה עוד — יש לו מאז חזקה על מה שבידו. אריס אין לו חזקה בקרקע שמעבד, ואם ירד מאריסותו — יש לו חזקה לאחר שלוש שנים. וכיוצא בזה, אף ששנינו במשנה שאין לבן חזקה בנכסי אביו, ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, מכל מקום בן שחלק ואינו קשור עוד לעסקי ונכסי אביו, ואשה שנתגרשה — הרי הן כשאר כל אדם ויש להם חזקה לאחר שלוש שנים.

ומקשים: בשלמא [נניח] בן שחלק איצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאין לו חזקה, שמא אחולי אחיל גביה [מחל לו האב] ולא מחה בבנו, אבל אין הדבר שייך לבן, ואין לו חזקה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא חוששים לכך, וסומכים על החזקה. אלא אשה שנתגרשה פשיטא [פשוט] שיש לה חזקה, שהרי כבר אינה קשורה לבעלה, וצריך היה למחות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא