אי דאית ליה ארעא אחריתי [אם במקרה שיש לו למוכר־הלווה קרקע אחרת] שאפשר לגבות ממנה, הלא עליה דידיה הדר [עליו עצמו הוא חוזר לגבות] ואינו נוגע בעדות לגבי הקרקע שמכר! אי דלית ליה ארעא אחריתי [אם במקרה שאין לו קרקע אחרת], מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה, מה זה משנה]?

הרי בין כה וכה אי אפשר לגבות ממנו את החוב! ומשיבים: לעולם מדובר במקרה דלית ליה ארעא אחריתי [שאין לו קרקע אחרת], ובכל זאת אנו חוששים שיש לו נגיעה בדבר, דאמר [שהוא אומר]: לא ניחא דליהוי [נוח לי שאהיה] בגדר של "לוה רשע ולא ישלם" (תהלים לז, כא), ויש לו ענין שיוכל בעל חובו לגבות את החוב מן השדה.

ומקשים: סוף סוף לגבי אידך נמי [אצל האחר שקנה ממנו את הקרקע [גם כן], הרי בגדר של "לוה רשע ולא ישלם" הוא, שקיבל ממנו כסף ולא נתן תמורה, שהרי הקרקע תופקע מן הקונה על ידי בעל החוב! ומשיבים: לזה אינו חושש, לפי דאמר [שאומר] לו: להכי זביני [משום כך מכרתי] לך שלא באחריות, וידעת מראש שיש סיכון בדבר זה.

א היה מכריז רבא ברבים, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה מכריז זאת רב פפא: דסלקין לעילא ודנחתין לתתא [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, העולים מבבל לארץ ישראל, והיורדים מארץ ישראל לבבל, דעו כולכם דין זה: האי בר ישראל דזבין ליה חמרא [בן ישראל זה שמוכר לו חמור] לישראל חבריה [חבירו], וקא אתי [ובא] גוי ואניס ליה מיניה [ואונס אותו, לוקח, ממנו] את החמור, שהגוי טוען שחמור זה שלו הוא, ולא של הישראל שמכרו, דינא [הדין] הוא דמפצי ליה מיניה [שהמוכר ילך ויציל אותו ממנו],

ואם לא — ישלם לקונה את כספו, שהרי בעקיפין גרם הוא שיילקח החמור מיד הקונה. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה שעליו לפצותו אלא בקונה שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של המוכר, שיש מקום לומר שהגוי צודק, ובאמת נמכר לו דבר גזול, אבל אם מכיר בה שהיא בת חמורו — לא, שאז מסתבר שהגוי בא רק בעלילת שוא, ואין המוכר אחראי לכך. ועוד, ולא אמרן [אמרנו] דבר זה שעליו לפצותו אלא במקרה דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא [שאינו אונס ולוקח גם אותו את החמור ואת האוכף], אבל אם אניס ליה לדידיה ולאוכפא [אונס גם אותו ואת האוכף] — לא, משום שדבר זה מוכיח שגוי זה גזלן הוא, ובא בתואנת שוא, ואין הדבר תלוי במוכר.

אמימר אמר: אפילו אם ליכא [אין] כל הני [האלה] התנאים — לא חייב לפצותו, ורואים זאת כאונס סתם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מידע ידע [ידוע הדבר] שסתם גוי אנס הוא, שנאמר בהם: "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" (תהלים קמד, ח).

ב שנינו במשנה שאומן אין לו חזקה וכו', שאינו יכול לטעון שחפץ שנתן לו הבעלים לתיקון, שלו הוא, שמכרו לו בעליו. אמר רבה: לא שנו אלא שמסר לו הבעלים את החפץ לאומן בעדים, ויכולים הבעלים להוכיח שהחפץ היה שלהם ונמסר לאומן לשם תיקון. אבל אם מסר לו את החפץ שלא בעדים, מתוך שיכול האומן לומר לו "לא היו דברים מעולם והחפץ היה שלי תמיד ", כי אמר ליה נמי [כאשר אומר לו גם כן] "לקוחה (קנויה) היא בידי" — מהימן [נאמן הוא].

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, אפילו מסרו לאומן בעדים נמי [גם כן] יהיה האומן נאמן, כיצד? מתוך שיכול לומר לו לבעלים: אמנם לקחתי אותו בעדים, אבל אחר כך החזרתיו לך ואין החפץ עוד בידי, כי אמר ליה [כאשר אומר לו] "לקוחה היא בידי" — גם כן מהימן [נאמן]!

אמר ליה [לו] רבה: מי סברת [האם סבור אתה]