שטר מתנה סתמא [סתם] שאין מפורש בו אם הנותן גילה דעתו לפרסמה, מאי [מה] יהיה דינה? רבינא אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים] שהיא מתנה נסתרת ומתנה גמורה היא, רב אשי אמר: חיישינן [חוששים אנו]. והלכתא [והלכה היא]: חיישינן [חוששים אנו].

א משנה כל חזקה שאין עמה טענה, שטוען המחזיק ומסביר את מהות החזקה, על סמך מה הוא מחזיק — אינה חזקה. כיצד? אמר לו המערער: מה אתה עושה בתוך הקרקע שלי? והוא המחזיק אמר לו: שלא אמר לי אדם דבר מעולם שלא אעשה כן, שלא מחו בי. הרי אף שישב במקום שנות חזקה — אינה חזקה.

אבל אם טען שאתה מכרת לי, או שנתת לי במתנה, או אביך מכרה לי, או אביך נתנה לי במתנה — הרי זו חזקה. ועוד אמרו: הבא משום ירושה — אינו צריך טענה, שדי לו שיטען שירש נכס זה, ואינו צריך לפרש כיצד הגיע הנכס לידי מורישו.

ב גמרא על דברי המשנה תוהים: פשיטא [פשוט] הוא שחזקה שאין עימה טענה, אלא רק שלא אמר לו אדם דבר מעולם — אינה חזקה, שהרי אינו טוען לבעלות!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא [אותו אדם, המחזיק, באמת מכרו לו הבעלים את הקרקע הזו], ושטרא [ושטר] הוה ליה ואירכס [היה לו ואבד], והאי דקאמר הכי [וזה שהוא אומר כך] שלא אמר לו אדם דבר מעולם, ולא הזכיר את טענת המכירה, סבר [סבור הוא]: אי אמינא מיזבן זבנה [אם אומר שמכר אותה] לי האי ארעא [את הקרקע הזו], אמרי [יאמרו] לי: אחוי [הראה] את שטרך. הלכך היה מקום לומר כי לימא ליה אנן [נאמר לו אנחנו בית הדין] במקרה זה: דלמא שטרא הוה [שמא שטר היה] לך ואירכס [ואבד], משום שמקרה כגון זה "פתח פיך לאלם" (משלי לא, ח), הוא ודבר זה בית דין עושים, אף שכרגיל אין טוענים לבעל דין, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שבמקרה זה אין אומרים כן, ואין זו חזקה כלל.

ג (ענ"ב סימן) מסופר ש

רב ענן שקל בידקא בארעיה [סחף שטף מים באדמתו] וגרם לאובדנן של המחיצות בין השדות, אזל הדר גודא בארעיה דחבריה [הלך חזר והקים מחיצה בקרקע שבאמת היתה של חבירו], שהסיג את גבול חבירו שלא מדעת, אתא לקמיה [בא רב ענן לפני] רב נחמן לשאול מה יעשה, אמר ליה [לו]: זיל הדר [לך החזר] את הגבול למקומו הקודם.

אמר לו: והא אחזיקי לי [והרי כבר החזקתי] בקרקע הזו! אמר ליה [לו] רב נחמן: כמאן [כמי] אתה אומר? — כדעת ר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי [שאומרים] שכל שהשתמש בקרקע של חבירו בפניו, לאלתר הוי [מיד הריהי] חזקה? לית הלכתא כוותייהו [אין הלכה כמותם].

אמר ליה [לו]: והא אחיל [והרי מחל לי], וראיה לכך דאתא [שבא] וסייע בגודא בהדאי [בבניית המחיצה יחד איתי]! אמר ליה [לו] רב נחמן: מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת [אתה עצמך אם היית יודע] שאתה מסיג את גבולו לא עבדת [היית עושה], כי היכי דאת [כמו שאתה] לא הוה ידעת [ידעת], הוא נמי [גם כן] לא הוה ידע [ידע], ומה שמחל לך —

בטעות היה. כעין זה מסופר: רב כהנא שקל בידקא בארעיה [סחף שטף מים בקרקעו]. אזל הדר גודא בארעא [הלך חזר והקים מחיצה בקרקע] שהתברר אחר כך שלא היתה דידיה [שלו].