היכי נידיינוה דייני להאי דינא [איך ידונו הדיינים דין זה] שיש בו צדדים סותרים? אם תאמר לישלם [שישלם] מה שחטף, הלא ליכא תרי סהדי [אין שני עדים] המעידים על כך! ליפטריה [לפטור אותו] מן הדין לגמרי, שהרי הוא טוען ששלו חטף — הרי איכא חד סהדא [יש עד אחד] שהעיד שחטף! אם תאמר: לישתבע [שישבע] שלא חטף, כמו שנשבעים כנגד טענת עד אחד — הא אמר מיחטף חטפה [הרי הוא אומר שחטף אותה], וכיון שאמר שחטפה — הוה ליה [הרי הוא] כגזלן, ופסול לשבועה!

אמר להו [להם] ר' אבא: הוי [הרי זה] מקרה של מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, וכלל הוא: כל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע — משלם. עד כאן המקרה ב"נסכא דר' אבא". וסבורים היו חכמים שישבו לפני אביי כי לכאורה גם המקרה שלנו, כשיש רק עד אחד שמעיד שהחזיק בקרקע, והוא אינו יכול להישבע נגדו, שהרי גם הוא עצמו טוען שאכל מן הקרקע שלוש שנים — הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול להישבע, וישלם על מה שאכל במשך אותו זמן כעדות אותו עד.

אמר להו [להם] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם סהדא לאורועי קאתי [שם ב"נסכא דר' אבא" העד להרע את כוחו של החוטף הוא בא], שהרי כי אתי אחרינא בהדיה מפקינן לה מיניה [אם בא עד אחר איתו מוציאים אנו אותה, את חתיכת הכסף, ממנו], הכא לסיועי קא אתי [כאן לסייע לטענת הקונה בא העד], שהרי כי אתא אחרינא מוקמינן לה בידיה [כאשר יבוא עד אחר נעמיד אותה, את הקרקע, בידו], ובמקרה כזה בודאי לא חייבה התורה שבועה!

אלא אי דמיא הא [אם דומה מקרה זה] של ר' אבא לטענות בדיני חזקות, הרי הוא דומה למקרה שהמחזיק טוען שקנה את הקרקע, ויש חד סהדא [עד אחד] המעיד שאכל את הפירות ולתרתי שני [ואולם לשתי שנים] בלבד, והשאלה נוגעת לפירי [לענין פירות], שבמקרה זה שני עדים היו מחייבים אותו לשלם, ונמצא העד האחד מחייבו שבועה, והוא אינו יכול להישבע שלא אכל, שהרי הוא עצמו טוען שאכל מן השדה, ומתוך שאינו יכול להישבע — הריהו משלם.