כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא [כאשר ינוד המכסה על פי הכד] אם מניחים אותו על החומה.

ועוד מסופר: דבי [בבית] בר מריון בריה [בנו] של רבין כי הוה נפצי כיתנא [כאשר היו מנפצים את הפשתן], הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי [היתה הנעורת הולכת ומזיקה לאנשים], אתו לקמיה [באו לפני] רבינא להתלונן, אמר להו [להם]: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] מודה ר' יוסי בגירי דיליה [בחיצים שלו] שאסור הדבר, הני מילי דקא אזלא [דברים אלה אמורים דווקא כשההיזק הולך] מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה [כאן הרוח היא שמביאה אותה] את הנעורת.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: מאי שנא [מה שונה] הדבר מזורה (זורק את התבואה ברוח על מנת שהמוץ יעוף) ורוח מסייעתו, שהדבר נחשב כמלאכה גמורה לענין שבת, למרות שהרוח עושה מקצתה? ומסופר: אמרוה את הבעיה היסודית ביחס לנעורת הפשתן קמיה [לפני] מרימר, אמר להו [להם]: היינו [זהו] דין זורה ורוח מסייעתו.

ושואלים: ולרבינא, שאינו סבור כך, מאי שנא [במה שונה הדבר] מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק, שלדעת הכל חייב לשלם? ומשיבים: התם ניחא ליה דליזל [שם נוח לו שילך] הגץ רחוק ככל האפשר ולא ישאר סמוך, אבל הכא [ כאן ] לא ניחא ליה דליזל [נוח לו שתלך] הנעורת למרחוק.

א משנה לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל אילן. אם היה גדר בינתים — זה סומך את נטיעותיו לגדר מכאן וזה סומך את תבואתו לגדר מכאן.

היו שרשים יוצאים לתוך שדהו של חבירו — מעמיק בעל השדה וחופר בעומק שלשה טפחים גם אם קוצץ את השורשים, כדי שלא יעכב את המחרישה. ואם היה חופר באותו מקום בור, שיח ומערה ונתקל בשורשי אילן של חבירו — קוצץ ויורד בחפירה לעומק כדרכו, והעצים (חלקי השורש שקצץ) הם שלו.

ב גמרא תנא [שנה החכם]: ארבע אמות שאמרו חכמים להרחיק את גפניו משדה חבירו, הם כדי עבודת הכרם, שלא ייכנסו לשדה חבירו השוורים והמחרישה כשמעבד את כרמו. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל די בשתי אמות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. ויש לשאול: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה: ארבע אמות! אלא לאו [האם לא] כדברי שמואל, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ואיכא דרמי לה מירמא [ויש ששנה אותה הלכה בדרך של הטלת סתירה]. תנן [שנינו במשנתנו]: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, והתניא [והרי שנויה בברייתא]: שתי אמות! אמר שמואל: לא קשיא [קשה], כאן בבבל, כאן בארץ ישראל.

מסופר: רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא [היו לו דקלים שהיו עומדים על גבול הפרדס של גפנים, כרם] של רב יוסף, הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה [היו באות צפורים יושבות בדקלים ואחר כך היו יורדות אל הפרדס ומפסידות אותו]. אמר ליה [לו] רב יוסף: זיל קוץ [לך קצוץ] את דקליך. אמר ליה [לו]: והא ארחיקי [והרי הרחקתי] לי מרחק ראוי כדין! אמר ליה [לו] רב יוסף: הני מילי [דברים אלה אמורים] לאילנות, אבל לגפנים בעינן טפי [צריכים אנו בהרחקה יותר].

הקשה לו: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אחד גפנים ואחד כל אילן! אמר ליה [לו]: הני מילי [דברים אלה אמורים] בין אילן לאילן ובין גפנים לגפנים, אבל בין אילן לגפנים בעינן טפי [צריכים אנו יותר].

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן: אנא [אני] לא קייצנא [אקצוץ], שכן אמר רב: האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה [דקל שטוען מוציא פירות כדי קב אסור לקצוץ אותו] משום "בל תשחית". ואמר ר' חנינא: לא שכיב [מת] שכחת ברי [בני], אלא משום דקץ תאנתא בלא זימניה [שקצץ תאנה בלא זמנה], מר אי ניחא ליה, ליקוץ [אדוני אם נוח לו בכך, שיקצוץ] אבל אני איני רוצה לעשות מעשה.

ג מסופר: רב פפא הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא [היו לו דקלים על גבולו] של רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אזל אשכחיה דהוה חפר וקא קאיץ [הלך מצא אותו, את רב הונא, שהיה חופר וקוצץ] את שרשיו, אמר ליה [לו]: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו], תנן [שנינו במשנה]: היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו — מעמיק שלשה כדי שלא יעכב המחרישה.

אמר ליה [לו] רב פפא: הני מילי [דברים אלה אמורים] בשלשה טפחים בלבד, ואולם מר קא חפר טפי [אדוני חופר ומעמיק יותר משלושה]! אמר ליה [לו]: אנא [אני] בורות שיחין ומערות קא חפרנא [חופר אני], דתנן [ששנינו במשנה]: היה חופר בור, שיח ומערה — קוצץ ויורד והעצים שלו. אמר רב פפא: אמרי ליה כולהי [אמרתי לו כולם], כלומר, הבאתי ראיות הרבה ולא יכילי ליה [יכולתי לו] לשכנע אותו,