קנאת סופרים תרבה חכמה.

ובדומה לכך אמר רב נחמן בר יצחק: ומודה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שאמר שבני העיר מעכבים על אומנים מעיר אחרת, ברוכלין המחזירין בעיירות שלא מצי מעכב [יכול לעכב] עליהם רוכל מבני העיר מלבוא לאותו מקום, שאמר מר [החכם]: עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל. ומשום שהיא תקנת בנות ישראל תיקנו שלא יעכבו עליהם מלבוא.

ומוסיפים: והני מילי לאהדורי [ודברים אלה אמורים דווקא לחזר, לסובב] בעיר כרוכל, אבל לאקבועי [לקבוע חנות] — לא. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא הרוכל, אפילו לאקבועי נמי [לקבוע גם כן] מותר לו. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא שרא להו [התיר להם] לר' יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי [לקבוע] מקום שלא כהלכתא [כהלכה], מאי טעמא [מה הטעם]? — כיון דרבנן נינהו, אתו לטרדו מגירסייהו [שחכמים הם, עלולים הם להיטרד מלימודם] אם יצטרכו לחזר ממקום למקום.

מסופר: הנהו דיקולאי דאייתו דיקלאי [מוכרי סלים שהביאו סלים] לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו [באו בני העיר ועיכבו עליהם] שלא ימכרו שם. אתו לקמיה [באו לפני] רבינא לדין, אמר להו [להם]: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו [מהעולם, מחוץ לעיר באו, ולעולם, לאנשים שמחוץ לעיר ימכרו], שהרי יש לומר שהם מוכרים לאורחים שאינם מבני העיר. ועל כך מעירים: והני מילי ביומא דשוקא [ודברים אלה אמורים דווקא ביום השוק] שאכן באים בני עיירות אחרות לקנות, אבל בלא יומא דשוקא [יום השוק] — לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן [וביום השוק גם כן אין אנו אומרים] כן אלא לזבוני בשוקא [למכור בשוק], אבל לאהדורי [לחזר] מבית לבית — לא.

ועוד מסופר: הנהו עמוראי דאייתו עמרא [מוכרי צמר שהביאו צמר] לעיירה פום נהרא, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו [באו בני העיר ועיכבו עליהם] שלא ימכרו. אתו לקמיה [באו לפני] רב כהנא לדין, אמר להו [להם]: דינא [דין] הוא דמעכבי עלייכו [שמעכבים עליכם]. אמרו ליה [לו]: אית לן [יש לנו] אשראי, חובות, לגבות בעיר, ואנו צריכים למכור דברים כדי להתפרנס בינתיים, עד שנוכל לגבות אותם. אמר להו [להם]: זילו זבנו [לכו ומכרו] שיעור חיותייכו [מחייתכם], עד דעקריתו [שתעקרו], תקבלו את האשראי דידכו ואזליתו [שלכם ותלכו].

א מסופר: רב דימי מנהרדעא אייתי [הביא] גרוגרות בספינה כדי למוכרן, אמר ליה ריש גלותא [לו ראש הגולה] לרבא: פוק חזי אי צורבא מרבנן [צא וראה, אם תלמיד חכם] הוא נקיט ליה שוקא [תפוס לו את השוק], שתכריז שיש לו רשות בלעדית למכור את הגרוגרות. אמר ליה [לו] רבא לרב אדא בר אבא תלמידו: פוק תהי ליה בקנקניה [צא, תהה לו בקנקנו], כלומר, בדוק אותו אם תלמיד חכם הוא.

נפק אזל בעא מיניה [יצא הלך ושאל אותו] את רב דימי שאלה זו: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל עשוי מנצרים) והקיאה, הוציא אותה כמות שהיא, דרך בית הרעי, מהו (מה דינה)? האם היא מטמאה עדיין, או נחשבת כמעוכלת ונטהרה? לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אמר ליה [לו] רב דימי לרב אדא בר אבא: מר ניהו [האם אדוני הוא] רבא שאתה שואלני שאלה קשה כזו? טפח ליה בסנדליה [היכה אותו על סנדלו] בדרך זלזול, אמר ליה [לו]: בין דידי [ביני] לבין רבא איכא טובא [יש הרבה הבדל], מיהו [על כל פנים] על כרחך אנא רבך [אני רבך], ורבא הוא רבה דרבך [רבו של רבך].

והחליט משום כך רב אדא שאין רב דימי תלמיד חכם חשוב, ולכן לא נקטו ליה שוקא [תפסו לו שוק], פסיד גרוגרות דידיה [והפסיד את הגרוגרות שלו], שנתקלקו. אתא לקמיה [בא רב דימי לפני] רב יוסף להתלונן, אמר ליה [לו]: חזי מר מאי עבדו [יראה אדוני מה עשו] לי! אמר ליה [לו]: מאן [מי] שלא שהייה לאוניתא דמלכא [השהה את הונאתו בושתו] של מלך אדום — לא נשהייה לאוניתיך [ישהה את הונאתך] ויעניש את מי שציער אותך, דכתיב [שנאמר]: "כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לסיד" (עמוס ב, א).

ומספרים: נח נפשיה [נפטר] רב אדא בר אבא. רב יוסף אמר: אנא ענישתיה, דאנא לטייתיה [אני ענשתי אותו, שאני קיללתי אותו]. רב דימי מנהרדעא אמר: אנא ענישתיה, דאפסיד [אני ענשתי אותו, בגללי נענש, שהפסיד] הגרוגרות דידי [שלי]. אביי אמר: אנא ענישתיה [אני ענשתי אותו], כלומר, נענש בגללי, על שלא נהג בי כבוד, דאמר להו לרבנן [שהיה אומר להם לחכמים]: אדמגרמיתו גרמי בי [עד שאתם מכרסמים עצמות אצל] אביי, תו אכלו בישרא שמינא בי [בואו איכלו בשר שמן אצל] רבא, כלומר, עדיף ללמוד אצל רבא מאשר אצל אביי. ורבא אמר: אנא ענישתיה [אני ענשתי אותו], בגללי נענש, דכי הוה אזיל לבי טבחא למשקל אומצא [שכאשר היה הולך לבית הטבח לקחת חתיכת בשר], אמר להו לטבחי [היה אומר להם לטבחים]: אנא שקילנא בישרא מיקמי שמעיה [אני אקח את הבשר לפני שמשו של] רבא משום דאנא עדיפנא מיניה [שאני עדיף ממנו].

רב נחמן בר יצחק אמר: אנא ענישתיה [אני ענשתי אותו], ומספרים; שרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה [היה], כלומר, ממונה ללמד את בני הישיבה לאחר ששמעו בראשונה את דרשת ראש הישיבה. כל יומא [יום] מיקמי דניעול [לפני שהיה נכנס] לכלה, מרהיט בהדיה [היה עובר איתו] רב אדא בר אבא לשמעתיה [את הלכתו] והדר עייל [ואחר כך היה נכנס] לכלה.

ההוא יומא נקטוה [באותו יום אחזו בו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב אדא בר אבא משום שלא הוו בסיומא [היו בסיום] המסכת, אמרו ליה [לו]: אימא לן הני שמעתתא [אמור לנו את ההלכות הללו] של מעשר בהמה היכי אמרינהו [איך אמר אותן] רבא. אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רבא והכי [וכך] אמר רבא. אדהכי נגה ליה [בינתיים התאחר לו הזמן] לרב נחמן בר יצחק, ולא אתי [בא] רב אדא בר אבא,

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב נחמן בר יצחק: קום ולמדנו, דנגה לן [שמאוחר לנו], למה יתיב מר [יושב אדוני] ומחכה? אמר להו [להם]: יתיבנא וקא מנטרא לערסיה [יושב אני ומחכה למיטתו] של רב אדא בר אבא שמן הסתם מת. אדהכי נפק קלא דנח נפשיה [בינתיים יצא קול שנפטר] רב אדא בר אבא. ומעירים: ומסתברא [ומסתבר], שרב נחמן בר יצחק ענשיה [ענש אותו] כי אירע הדבר ממש מיד כשאמר זאת.

ב משנה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך (יבנה סמוך) לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. והחלונות, מרחיק מהן את הכותל בין מלמעלן בין מלמטן בין כנגדן — ארבע אמות.

ג גמרא ושואלים: עד שדנים בשאלה אם לסמוך כותל אחר, יש לשאול: וקמא היכי סמיך [ואת הכותל הראשון איך סמך]? אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: