שלא סיימוה קמיה [לפניו] ולא סיפרו לו שחילק רבא לעניים גויים.

א תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באתה (באה) אשה לפניו בשני (בשנות) בצורת, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: העבודה, כלומר, נשבע אני בעבודת המקדש, שאין בקופה של צדקה כלום! אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים! עמד ופרנסה משלו. לימים (לאחר זמן) חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אתה אמרת: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו, בצעירותו? מיד קרעו לו גזר דינו. תנא [שנה החכם]: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה במונבז המלך שבזבז (פיזר) אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחילקם לעניים, וחברו (נתאספו) עליו אחיו ובית אביו לטעון כנגדו על כך, ואמרו לו: אבותיך גנזו באוצרותיהם והוסיפו על האוצרות של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: לא כן, אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה, יב), משמע שהצדק שאני עושה נמצא בשמים. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואפשר לגזול אותו מהם, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט, טו), כלומר, שהצדק נמצא תחת כסאו של הקדוש ברוך הוא, ולשם בוודאי אין אדם יכול להגיע.

אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, שהרי הממון שבאוצר אינו מתרבה, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם" (משלי יא, ל). אבותי גנזו לאחרים — לבניהם ויורשיהם, שהרי הם עצמם עוברים מן העולם, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג). אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח, ח).

ב וחוזרים לפירוש המשנה. שנינו: כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר (לענין מיסים וכיוצא בזה) — שנים עשר חודש, ואם קנה בה בעיר בית דירה — הרי הוא כאנשי העיר מיד. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה בה בעיר קרקע כל שהוא, ולאו דווקא בית דירה — הרי הוא כאנשי העיר מיד.

ומתקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא אחרת], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה שם קרקע הראויה לבית דירה — הרי הוא כאנשי העיר! משמע שהדבר תלוי בקרקע הראויה לדירה, ולא קרקע סתם, כפי שמשמע מן הברייתא הראשונה! ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים] נחלקו בכך, ושניהם אליבא [על פי שיטת] רבן שמעון בן גמליאל.

ג משנה אין השותפים בחצר חולקין את החצר — עד שיהא לאחר החלוקה שיעור ארבע אמות מרובעות לזה וארבע אמות לזה, לכל אחד מן השותפים בה. ולא חולקים את השדה — עד שיהא בה מקום לזריעת תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה. ר' יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חציי קבין לזה ותשעת חציי קבין לזה. ולא חולקים את הגינה — עד שיהא בה מקום לזריעת חצי קב לזה וחצי קב לזה. ר' עקיבא אומר: חצי משיעור זה, בית רובע קב לכל אחד.

ואין חולקים לא את הטרקלין, ולא את המורן (מין ארמון), ולא את השובך של יונים, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את בית השלחין (שדה מושקה) — עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה, שכל אחד יוכל להשתמש בו כדרכו. זה הכלל: כל שיחלק ועדיין שמו עליו, שגם לאחר חלוקתו חלקיו גדולים דיים להמשיך ולהיקרא בשם הקודם — חולקין, ואם לאו [לא], שכשחולקים אותו מתבטל שמו ממנו — אין חולקין.

אימתי אמרו כללים אלה? בזמן שאין שניהם רוצים בחלוקה, אלא רק אחד מהם רוצה בה, ואז אינו יכול לכפות את שותפו לכך. אבל בזמן ששניהם רוצים — אפילו היה פחות מכאן לכל אחד מהם — יחלוקו. וכתבי הקדש שנפלו לשנים בירושה, אף על פי ששניהם רוצים — לא יחלוקו, שאין זה כבוד לכתבי הקודש שחותכים אותם.

ד גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו הן חוץ משל פתחים, שיש להוסיף להן גם שטח שלפני הפתח, לצורך טעינה ופריקה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין חולקים את החצר — עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. ויש לשאול: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה! אלא שמע מינה [למד מכאן] כדברי ר' אסי. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן]

ואיכא דרמי להו מירמא [ויש מי שהשליך את הדברים], שאמר דבר זה כתירוץ על סתירה בין מקורות, תנן [שנינו במשנתנו]: אין חולקין את החצר עד שיהא בה לאחר החלוקה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה! על כך אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו במשנה, הכוונה היא חוץ משל פתחים.

ועוד בענין חלוקת החצר, אמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה, שכל מי שיש לו פתחים בחצר מקבל חלק בה לפי מספר הפתחים שיש לו. ורב חסדא אמר: נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: פתחים שבחצר — יש להן ארבע אמות. היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים, זה שיש לו פתח אחד — נוטל ארבע אמות, וזה שיש לו שני פתחים — נוטל שמונה אמות, והשאר חולקין בשוה. היה לזה פתח רחב שמונה אמות — נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר. ותוהים: ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? הרי הכל תלוי בגודל החצר! אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר], כך היא כוונת הדברים: לצורך הפתח נוטל שמונה אמות באורך החצר וארבע אמות ברוחב החצר, כלומר, שטח ברוחב ארבע אמות כנגד כל אורך פתחו.

אמר אמימר [החכם]: האי פירא דסופלי [החפירה שמכניסים בה מאכל בהמה] — יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח (צד), כדי שיהא מקום להעמיד שם את הבהמות. ומוסיפים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא מייחד ליה פתחא [מיוחד לה פתח] מסויים לחפירה זו אלא מגיעים לשם מכל צד,