הקודח כל שהוא — חייב. בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר שהקודח חייב משום בונה — מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא [נראה הוא כמי שנקב חור לבנין], ולכן יש לחייבו, אלא לשמואל הלא קידוח בלבד ודאי לאו [לא] גמר מלאכה הוא, אלא בהכנסת יתד וכיוצא בה בנקב, וכל עוד לא הכניס אין לחייבו משום גמר מלאכה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה [שקדחו במסמר של ברזל והניחו בתוכו], דהיינו [שזהו] כבר נחשב כגמר מלאכה, כיון שאינו מתכוון להוציא את המסמר מנקב זה.

א שנינו במשנה, זה הכלל: העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת — חייב. ושואלים: לשון "זה הכלל" ששנינו, לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומסבירים: לאתויי [להביא] מקרה דחק קפיזא בקבא [שחקק חצי קב בחתיכת עץ הראויה לעשות בה קב שלם], שכיון שמלאכתו זו מתקיימת בשבת, וניתן להשתמש בה — הרי זה כגמר מלאכה, וחייב.

עוד שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן — חייב. ותוהים: מאי קעביד [מה הוא עושה] בהכאה זו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: מפני שמאמן את ידו במלאכה בשעת הכאה על הסדן. קשו [התקשו] בה בפתרון זה בני האיש רחבה: אלא מעתה, חזא אומנתא בשבתא וגמר, הכי נמי דמיחייב [הרואה אומנות בשבת ולומד לעשותה מתוך ראייה בלבד, האם כך גם כן תאמר שמתחייב]? והרי אין חיוב שבת אלא על העושה מלאכה בפועל! אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: שכן מרדדי טסי משכן אלה, שהיו יוצרים על ידי הכאה פיסות דקות של מתכת במשכן, היו עושין כן כדי ליישר את ידית הקורנס שהתעקמה כתוצאה מכך. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה — חייב, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין כן.

ב משנה החורש בשבת, שיעורו כדי להתחייב הוא בכל שהוא. וכן המנכש ומוציא את העשבים, והמקרסם (המוריד ענפים יבשים) והמזרד (חותך זרדים רעננים מן האילן לתקן את צורתו) כל שהוא — חייב. המלקט עצים, אם עשה זאת לתקן את האילן או את הקרקע — שיעורו כדי להתחייב בכל שהן, ואם לצורך היסק — שיעורו בכדי שיהיה בהן כדי לבשל ביצה קלה. וכן המלקט עשבים, אם עשה זאת כדי לתקן את פני הקרקע או את הצמחים — הריהו מתחייב בכל שהוא, ואם כדי להאכיל אותם לבהמה — שיעורו כמלא פי הגדי.

ג גמרא שואלים: חרישה כל שהוא למאי חזי [למה ראויה]? ומשיבים: ראויה היא להכנת מקום הראוי לביזרא דקרא [לזרע דלעת] אחד. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן ראוי לזרוע קלח אחד של סמנין (סממנים) לצבע.

עוד שנינו במשנה: המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא — חייב. תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך בברייתא: התולש עולשין הצומחים כעשב רע, והמזרד זרדים, אם עשה כך לצורך אכילה לאדם תלשם — חייב בכגרוגרת. ואם לצורך אכילת בהמה — כמלא פי הגדי. אם להיסק — בכדי שיהיה בהן כדי לבשל ביצה קלה. אם לייפות את הקרקע — בכל שהן.

ושואלים: אטו כולהו [וכי כולם] לא ליפות את הקרקע נינהו [הם] עשויים? והרי עם כל קלח שהוא תולש נמצא שהוא מתקן את הקרקע בכך! רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כהסבר לדבר: בשטח שליד אגם שנו בברייתא, ושם אין תולשים עשבים כדי ליפות את הקרקע. אביי אמר : אפילו תימא [תאמר] שהברייתא מדברת שעשה זאת בשדה דלאו [שאינו] אגם, ואולם אפשר לומר כי מדובר בכגון דלא קמיכוין [שאינו מתכוין] ליפות את הקרקע. ושואלים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון הסבור בדרך כלל שאין מתחייבים אלא על מלאכה שנתכוין לעשותה, שבכל אופן חייב במקרה של "פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל מקרה שהתוצאה מן ההכרח שתבוא מאליה, ואם כן אף שלא התכוין לייפות את הקרקע, מאחר וזו התוצאה ההכרחית יש לחייבו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של אביי אלא לכגון דקעביד בארעא דחבריה [שעשה באדמה של חבירו], שמאחר שלא התכוון ואף אין הדבר מביא לו תועלת אם מתקן את הקרקע, אינו מתחייב על מלאכה מסוג זה.

ד משנה הכותב בשבת שתי אותיות, בין שכתב ביד ימינו בין בשמאלו, בין שהן משם אחד (שתיהן שוות) בין משתי שמות, בין משתי סמניות (חומרי צבע), בכל לשון — חייב. אמר ר' יוסי: לא חייבו בכתיבת שתי אותיות משום כתיבה ממש אלא משום רושם סימן, שכך היו כותבין על קרשי המשכן סימן בקרש אחד ובקרש הסמוך לו לידע איזו קרש הוא בן זוגו. אמר ר' יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, כגון אותיות "שם" מ"שמעון" וכן "שם" מ"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל", "גד" מ"גדיאל".

ה גמרא על מה ששנינו בתחילת המשנה שואלים: בשלמא [נניח] על כתיב ביד ימין ליחייב [שיתחייב] משום שדרך כתיבה בכך, אלא על כתיבה בשמאל אמאי [מדוע] יחויב? הא [הרי] אין דרך כתיבה בכך! אמר ר' ירמיה: מה ששנינו שחייב על כתיבה בשמאלו — באטר יד שנו כן. ושואלים: אם כן, ותהוי [ותהיה] שמאל דידיה [שלו] כיד ימין דכולי עלמא [של כל העולם], ואם כן על כתיבה בשמאל — ליחייב [שיתחייב], ואילו על כתיבה בי מין — שלא ליחייב [יתחייב]! אלא אמר אביי: משנה זו מדברת באדם השולט בשתי ידיו בשווה, והוא המתחייב בכתיבה בכל יד.

רב יעקב בריה [בנה] של בת יעקב אמר: הא מני [משנה זו דעת מי היא] — דעת ר' יוסי היא, שאמר : לא חייבו בכתיבת שתי אותיות אלא משום רושם. וכיון שכך, כל אות, אפילו כתבה בשמאל ואינה עשויה כצורתה וכדיוקה — חייב עליה. ושואלים: והא מדסיפא [והרי מתוך שסופה של המשנה] שיטת ר' יוסי היא, וכפי ששנינו, ר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות וכו', מכאן שרישא לאו [ראשה לא] משל ר' יוסי היא! ומשיבים: אין זה מחייב, אלא כולה בשיטת ר' יוסי היא, ונתפרשו דבריו בסוף להדגשה בלבד.

ו שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: מצינו שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול. ושואלים: אלא לשיטת ר' יהודה רק על כתיבת שתי אותיות והן שני שמות (שונות זו מזו) הוא דמחייב [שמתחייב], אבל בשתי אותיות והן שם אחד (אותיות זהות) — לא מחייב [אינו יתחייב]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: את הנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כב) דרשו חכמים: יכול אינו בכלל אשם עד שיעשה מלאכה שלמה, וכגון עד שיכתוב כל השם שרצה לכותבו, ועד שיארוג כל הבגד, ועד שיעשה את כל הנפה הקלועה מנצרים שתי וערב — תלמוד לומר: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ובהדגשת הלשון "מאחת" בא לומר שכדי להתחייב די בעשיית חלק מתוך עבירה אחת שלמה.

ואולם אי [אם] לומד אתה זאת מהדגשת לשון הכתוב "מאחת", יכול נחייב אותו אפילו לא כתב אלא אות אחת בלבד, וכן אם לא ארג אלא חוט אחד, וכן אם לא עשה אלא בית אחד בנפה, שלאחר שערך כראוי את הנצרים כשתי ארג ביניהם נצר אחד כערב — יתחייב,