ואתני עלה [והתנה על כך] לתת לכל מי שצריך לתת לו, איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה [הוא גם כן עשה כיס אחד והתנה עליו]. רב אשי אמר: אנא אתנויי נמי לא צריכנא [אני להתנות גם כן איני צריך], דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי [שכל שבא לתת לקופה זו על דעתי שלי הוא בא], שנותנים לי וסומכים עלי שאחלק כפי שנראה לי, ולמאן דבעינא יהיבנא ליה [ולמי שאני רוצה אני נותן אותו], ואם כן מראש יודעים האנשים שלשם כך הם נותנים.

מסופר: הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי [שני טבחים, שוחטים, שעשו הסכם זה עם זה], שכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה [מי שיעשה, ישחט, ביום השייך לחבירו לפי הימים שקבעו ביניהם, יקרעו את עורה של הבהמה] ששחט באותו יום. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה [הלך אחד מהם ועשה ביום של חבירו], קרעו למשכיה [את העור שלו]. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לדין, חייבינהו [חייב אותם] רבא לשלומי [לשלם] לזה שקרעו את העור שלו.

איתיביה [הקשה לו] רב יימר בר שלמיא לרבא: הרי שנינו שרשאים בני העיר להסיע על קיצתם, כלומר, לקנוס על מה שקבעו! לא אהדר ליה [השיב לו] רבא על כך. אמר רב פפא: שפיר עבד [יפה עשה] שלא אהדר ליה מידי [ענה לו דבר], כי הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים רק במקום שאין] אדם חשוב בעיר, ואז בני העיר רשאים לתקן תקנות לפי דעת עצמם, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] אדם חשוב — לאו כל כמינייהו דמתנו [אין זה בכוחם שיתנו], אלא צריכים לקבל את הסכמת גדול העיר להתניות אלה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה כמה הכניסו וכמה הוציאו, ולא בהקדש עם הגזברין של ההקדש. ואף על פי שאין ראיה לדבר מן הכתוב — מכל מקום יש זכר (רמז ) לדבר, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעשי המלאכה כי באמנה הם עשים" (מלכים ב' יב, טז).

אמר ר' אלעזר: אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו כגזברים אלה שסמכו והאמינו בהם — מכל מקום יצור (יצרור) את הכסף וימנה אותו, שנאמר באותו ענין קודם לכן: "ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצרו וימנו את הכסף... ונתנו את הכסף המתוכן על ידי עושי המלאכה" (מלכים ב' יב, יא –יב).

אמר רב הונא: בודקין גבאי צדקה למי שבא לבקש מזונות אם באמת זקוק הוא לכך, ואין בודקין לכסות, שאם בא אדם שבגדיו קרועים נותנים לו כסות, ואין בודקים. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור משום מקרא, ואם תרצה אמור סברה].

אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קא מבזי והאי לא קא מבזי [זה מבוזה בבגדים קרועים וזה אינו מבוזה]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], שנאמר: "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז), בשי"ן כתיב [כתוב], שמרמז: פרש, כלומר, חקור ובדוק, והדר הב ליה [ואחר כך תן לו]. והתם כתיב [ושם, לענין כסות, נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), לאמור "כי תראה" — לאלתר (מיד) כסהו.

ואילו רב יהודה אמר: להיפך, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. וגם הוא מביא ראיה לדבריו: אי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור סברה בדבר,

ואם תרצה אמור מקרא]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה [זה הרעב מצער אותו, וזה, הבגד הקרוע, אינו מצער אותו]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], הכא כתיב [כאן נאמר]: "הלוא פרס לרעב לחמך" — כוונתו פרוס לאלתר (מיד), וכדקרינן [וכמו שאנו קוראים] פרוס, ולא לפי הכתיב בשי"ן, והתם כתיב [ושם נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" — כשיראה לך, כשתבדוק את הענין ותראה שמגיע לו. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אמר העני "כסוני בבגדים "— בודקין אחריו אם אכן הוא צריך לכך, אמר "פרנסוני" — אין בודקין.

תנן התם [שנינו שם]: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום לבקש צדקה, מלתת לו ככר אחת ששווה פונדיון (חלק ארבעים ושמונה בסלע), בזמן שמחיר החטים הוא ארבע סאין בסלע. אם לן העני במקום — נותנין לו פרנסת לינה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פרנסת לינה"? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא [מיטה ומצעות]. אם שבת במקום — נותנין לו מזון שלש סעודות לשבת. תנא [שנה החכם בברייתא]: אם היה העני מחזיר (סובב) על הפתחים עובר מפתח לפתח ומבקש צדקה — אין נזקקין לו לתת לו מן הקופה של צדקה.

מסופר: ההוא עניא דהוה [עני אחד שהיה] מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה [שבא לפני] רב פפא שהיה גבאי צדקה, לא מזדקיק ליה [נזקק, נתן לו]. אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב ייבא לרב פפא: אי מר [אם אדוני] לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], כל אינש אחרינא [אדם אחר] גם כן לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], וכי לימות ליה [שימות לו]?! ענה לו רב פפא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה עני המחזיר על הפתחים — אין נזקקין לו! אמר ליה [לו]: הכוונה היא שאין נזקקין לו למתנה מרובה, כיון שהוא מחזיר על הפתחים ומקבל מכל אדם, אבל נזקקין לו על כל פנים למתנה מועטת.

אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת לצדקה לפחות שלישית השקל בשנה, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבדת בית אלהינו" (נחמיה י, לג). ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצו‍ת, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת", "מצוה" אין כתיב [לא נאמר] כאן, אלא "מצו‍ת" לשון רבים, לומר שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות.

(סימן להלכות הבאות שנאמרו בשבח הצדקה: גדול מקדש משה). אמר ר' אלעזר: גדול המעשה, כלומר, הגורם לאחרים לעשות, יותר מן העושה עצמו, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיהו לב, יז). אם זכה — "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז) שיתן צדקה לעניים בלב טוב, אם לא זכה — "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז) שיצטרך להכניס לביתו אנשי צבא שהשלטונות יעמידו בביתו, ויצטרך לפרנסם בעל כרחו.

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו, עושו בהדי הדדי [בבקשה מכם, תשתדלו זה עם זה] בצדקה ובגמילות חסד, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא [כדי שיהיה לכם שלום במלכות], כפי שנאמר כאן שאם אין עושים בצדקה משלמים במקום זה קנסות למלכות. ואמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, היה אדם שוקל שקלו לצורך עבודת המקדש ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה — מוטב, ואם לאו — באין גויים ונוטלין את הכסף בזרוע (בכח). ומעירים: ואף על פי כן נחשב להן כסף זה שניטל מהם בכוח לצדקה, שנאמר: "ונגשיך צדקה" (ישעיהו ס, יז).

אמר רבא: האי מילתא אישתעי [דבר זה סיפר] לי עולא