אלו תלמידי חכמים? ומעירים: וריש לקיש שלא דרש מכאן סבר לה [סבור שיש לפרש זאת] כמו שדרש רבא: "אני חומה" (שיר השירים ח, י) — זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח, י) — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ועל מעשה כגון זה מסופר: רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן [הטיל את תשלום מס הקרקע גם על החכמים], אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי [על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים].

אדאורייתא [על התורה], דכתיב [שנאמר]: "אף חבב עמים כל קדשיו בידך" (דברים לג, ג), וכך פירושו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים ונותן להם ממשלה על ישראל — כל קדושיו של ישראל, כלומר, תלמידי החכמים, יהיו בידך בלבד, והם אינם נחשבים תחת שליטת העמים, ופטורים מלהשתתף במס. ויש לפרש כך את המשך הפסוק כעוסק בתלמידי חכמים: "והם תכו לרגלך" (דברים לג, ג) — תני [שנה] רב יוסף: אלו תלמידי חכמים, שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, "ישא מדברתיך" (דברים לג, ג) — לישא וליתן בדבורותיו (בדבריו) של מקום.

ועוד עברת אדנביאי [על דברי הנביאים], דכתיב [שנאמר]: "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים" (הושע ח, י), ועל כך אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר, ש"יתנו" משמעו כמו בארמית: ישנו, ילמדו. וכך צריך להבין אותו: "אי תנו" כולהו [אם ילמדו כולם, כל ישראל] — עתה אקבצם, ואם מעט מהם ילמדו — יחלו (יפטרו) ממשא מלך ושרים משמע שאלה שלומדים אין עליהם משא המלך.

ועוד עברת אדכתובי [על דברי הכתובים], דכתיב [שנאמר]: "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם" [מיסי מנדה בלו והלך לא ישלוט להטיל עליהם] (עזרא ז, כד) על הכהנים והלויים משמשי המקדש. ואמר רב יהודה: מנדה — זו מנת המלך, מס שנותנים למלך, בלו — זו כסף גולגלתא [גולגולת], והלך — זו ארנונא, מס שמשלמים מפעם לפעם.

מסופר: רב פפא רמא כריא חדתא איתמי [הטיל דמי כריית באר חדשה גם על היתומים], אמר ליה [לו] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי לרב פפא: ודילמא [ושמא] לא מידויל [יישאבו שם מים] ונמצא שהיתה זו הוצאה לחינם. ושאר בני העיר שהם מבוגרים יכולים למחול, אבל יתומים אינם מוחלים! אמר ליה [לו]: מישקל שקילנא מנייהו [לקחת אני לוקח מהם מהיתומים], אי מידויל [אם יישאבו מים] — מידויל [יישאבו], ואי [ואם] לא — מהדרנא לה ניהלייהו [אחזיר אותו, את הכסף, להם].

אמר רב יהודה: הכל משלמים לאגלי גפא [לבניית שערי החומות], אפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה] ולכן הם פטורים מתשלום זה. הכל משלמים לכריא פתיא [לכריית בורות] מים, אפילו מרבנן [מחכמים] דורשים דבר זה, שגם הם נזקקים למים, ולכן צריכים להשתתף בכך. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דלא נפקי באכלוזא [שאין יוצאים לצורך חפירת הבאר בהמון] לעשות בעצמם את החפירה, אלא רק אוספים כסף, אבל אם נפקי באכלוזא [יוצאים בהמון] לעשות זאת — רבנן לאו [חכמים לא] בני מיפק באכלוזא נינהו [בני יציאה בהמון הם] והם פטורים מעבודה זו.

מסופר: רבי פתח אוצרות שלו בשני בצורת לחלק, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה ויקבלו ממני, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק ר' יונתן בן עמרם שלא הכירו רבי היטב ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו רבי: בני, קרית במקרא? אמר לו בלשון ענוה: לאו [לא]. שנית? אמר לו: לאו. אמר לו רבי: אם כן, במה (בזכות מה) אפרנסך? אמר לו [לו]: פרנסני ככלב וכעורב שגם הם מקבלים אוכל אף כי אינם לומדים. התרגש רבי מן הדברים ופרנסיה [פרנס אותו].

בתר דנפק [אחרי שיצא] ר' יונתן יתיב [ישב] רבי וקא [והיה] מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח [ומצאו] שכך באמת היה. ואז אמר רבי: יכנסו הכל, שמא מי שאינו נראה כתלמיד חכם הריהו באמת תלמיד חכם.

ולעצם שיטתו של רבי בענין זה מעירים: רבי הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל (בגלל) עמי הארץ. כההוא [כמעשה זה] של דמי כלילא [מס הכתר] דשדו אטבריא [שהטילו על העיר טבריה], אתו לקמיה [באו ראשי העיר לפני] רבי ואמרו ליה [לו]: ליתבו רבנן בהדן [שיתנו גם החכמים איתנו], אמר להו [להם]: לא. אמרו ליה [לו]: ערוקינן [בורחים אנו] ואז יפול התשלום על תלמידי החכמים, אמר להו [להם]: ערוקו [ברחו]. ערקו פלגיהון [ברחו מחציתם של בני העיר], דליוה פלגא [ביטלו את חצי המס] משאר בני העיר.

אתו הנהו פלגא קמי [באו אותם חצי שנשארו בעיר לפני] רבי, אמרו ליה [לו]: ליתבו רבנן בהדן [שיתנו חכמים איתנו], אמר להו [להם]: לא. אמרו לו: ערוקינן [בורחים אנו], אמר להם: ערוקו [ברחו]. ערקו כולהו [ברחו כולם], פש ההוא כובס [נשאר כובס אחד] שם בעיר, שדיוה [הטילו] את כל המס על הכובס. ערק [ברח] כובס, פקע כלילא [בטל מס הכתר]. אמר רבי: ראיתם, שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, שהרי משיצאו מן העיר, בטל המס לגמרי.

א שנינו במשנה: וכמה זמן יהא בעיר ויהא כאנשי העיר — שנים עשר חודש. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: החמרת והגמלת (שיירת חמורים ושיירת גמלים) העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה של עיר הנידחת והודחה עמהן עם בני העיר, שאף הם עבדו עבודה זרה — הן, בני השיירה, בסקילה, כדין כל עובדי עבודה זרה יחידים, וממונן פלט (ניצל) ואינם נידונים כיושבי עיר הנדחת, שדין אנשי עיר הנדחת בסייף, וגם ממונם הולך לאיבוד.

ואם נשתהו בני השיירה שם באותה העיר שלשים יום — הרי הן נידונים בסייף וממונן אבד כשאר בני העיר, והרי שדי בישיבה בעיר שלושים יום כדי להיחשב כבן העיר!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא לבני מתא [זה כדי להיחשב לאחד מבני העיר] — שלושים יום, הא ליתובי מתא [זה להיחשב כאחד מתושבי העיר] — שנים עשר חודש. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המודר הנאה מ"אנשי העיר", כל שנשתהא שם שנים עשר חדש — אסור ליהנות ממנו, נשתהה פחות מכאן — מותר. אם נדר מ"יושבי העיר", כל שנשתהא שם שלשים יום — אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן — מותר ליהנות ממנו.

ושואלים: ולכל מילי [דבר] מי בעינן [האם צריכים אנו] שישב בעיר שנים עשר חדש? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היושב בעיר שלשים יום — צריך לשלם לתמחוי, לקערת אוכל שנותנים לעניים, ישב שם שלשה חדשים — נותן כסף לקופה של צדקה, ישב ששה חדשים — נותן לכסות לעניים, ישב תשעה חדשים — נותן לקבורה של עניים, ישב שנים עשר חודש — נותן לפסי (עמודי) העיר, כלומר, הקמת גדירות וכיוצא בזה, להגנה! אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שנים עשר חדש — לפסי העיר תנן [שנינו] שגובים לצורך חיזוק ושמירה, ולא לדברים אחרים.

ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: הכל משלמים לפסי העיר ואפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן [חכמים] — לא ישלמו, משום דרבנן לא צריכי נטירותא [שהחכמים אינם צריכים שמירה]. אמר רב פפא: לשורא ולפרשאה ולטרזינא [לחומה ולפרש בשביל העיר ולשומר הנשק] — אפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה]. כללא דמילתא [כללו של הדבר]: כל מילתא דאית להו [דבר שיש להם] הנאה מיניה [ממנו] — גובים אפילו מיתמי [מן היתומים].

מסופר: רבה רמא [הטיל] בתוך השאר גם תשלום צדקה מסויים איתמי דבי [על היתומים של בית] בר מריון, אמר ליה [לו] אביי, והתני [והרי שנה] רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים כיון שאינם חייבים במצוות! אמר ליה [לו]: אנא לאחשובינהו קא עבידנא [אני להחשיב אותם עשיתי] כדי שיבואו לכבדם שהם אנשים חשובים הנותנים צדקה הרבה, ולא לטובת העניים.

אגב כך מספרים: איפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [מלך פרס] שדרה ארנקא דדינרי לקמיה [שלחה ארנק דינרים לפני] רב יוסף, אמרה לו: ליהוי [שיהיה] למצוה רבה [גדולה]. יתיב [ישב] רב יוסף וקא מעיין [והיה מעיין] בה בשאלה זו, מאי [מה פירוש] "מצוה רבה" [גדולה] שיוכל לקיים בה את התנאי במתנה זו? אמר ליה [לו] אביי: מדתני [ממה ששנה] רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה [למד מכאן] כי